טרודה רוקוטניץ, נולדה בעיירה גרמנית שויד שעל הנהר אודר. אחרי נישואיה וסיום שירותו הצבאי של בעלה עברה איתו לגור בברלין. עלתה ארצה ב-1933 ושנה אחריה עלו ילדיה הרברט ואינגה )יעל ז"ל(. עד 1939 היתה בעלת פנסיון בתל-אביב. מ-1939 ועד 1948 גרה בירושלים ועבדה כאחות-מטפלת, מקצוע שלמדה עוד במלחמת העולם הראשונה. בשלהי מלחמת השיחרור חזרה לתל-אביב והמשיכה לעבוד גם אחרי מות בעלה ב-1950 . ב-1958 הגיעה אלינו וחיה חיים מלאים בקיבוץ עד לפטירתה בשיבה טובה. הניחה אחריה את בנה הרברט, נכדתה שולה היימס, נכדים ונינים. דרך ארוכה עברה "אוממה" – בך נקראה בפי כל – מעיירה גרמנית שבה נולדה, והיא שעיצבה את אישיותה, עד שמצאה בערוב ימיה את מקומה בגבעת חיים. היתה אחת האחרונים בינינו מיהדות גרמניה הטרום־ מלחמתית, זו גרמניה האחרת של ספרות והגות, שירה ומוסיקה. במלחמת העולם הראשונה טיפלה בפצועים בבית חולים גרמני, כאשר בעלה, אחיה ושאר קרוביה מגוייסים לצבא "המולדת של אז". ושוב, במלחמת השיחרור שלנו, טיפלה בפצועי השיירה להר הצופים ובנפגעי השיירה שלא הגיעה לגוש עציון, כשיקיריה מגוייסים לצבא מולדתה האמיתית, והיא ובעלה שוהים בירושלים בימי קרבות ומצור. אחרי מות בעלה באה אלינו וכאן מצאה מנוחה ונחת בקשריה הלבביים עם נכדים ונינים – כי את "אוממה" אפשר היה לאהוב גם ללא שפה – בידידות עם חברים רבים. מזדהה, פעילה, יציבה – תמיד היא עצמה – בימי עושר, רווחה וביטחון מדומה כבימי מצוקה ארוכים – אנושית או כלכלית – בטוב או ברע, היא היתה מרכז המשפחה ומשענתה, מוקפת חוג רחב של ידידים, אהבה את החיים ואת האדם ולכן השיבו לה כולם אהבה. יותר ממחצית שנותיה חייתה בארץ, אבל נשמרה תמיד הבת היהודיה מגרמניה, ממזגת בתוכה את שני העולמות. שנותיה בגבעת חיים היו תקופת סיום מנחמת, פעילה, מאושרת. באותו חן שאיפיין אותו בחייה – הלכה מאתנו. נרדמה בשקט עם העיתון היומי הגרמני בידיה.