אורית נולדה בערב יום הכיפורים עם ראש מלא בשיער שחור, הבת הבכורה של עידית וחנוך. בשנותיה הראשונות שהתה בפעוטון בטיפולה המסור של רותי קורן. באביב שלאחר מלחמת יום הכיפורים נולדה אחותה רקפת. אורית היתה מוקפת אהבה והרבתה לשחק בביתנו ובפעוטון. בגיל 5.3 עברה המשפחה לקיבוץ משגב-עם במסרגת עזרה של משפחות צעירות לקיבוץ. בספטמבר 1977 חזרה המשפחה לגבעת חיים ואורית נקלטה בגן הדר עם הגננת רחל קליין. בגן זה אורית פרחה. בסתיו 1979 היא נכנסה לבית הספר. בכל שנותיה בבית הספר היא השתלבה בחברת הילדים ובמיוחד התחברה לבנות הכיתה. בכיתה ז' ערכה הכיתה מופע מרשים של בר המצווה, ובשנה שלאחר מכן, עם המעבר ללינה המשפחתית, אורית עברה לגור בבית. כשאורית הייתה בת 6 היא נסעה בפעם הראשונה לחו"ל יחד עם כל המשפחה לביקור קרובים בארה"ב ובקנדה לרגל אירועים משפחתיים. בשנת 1988 ,בגיל 16 ,שוב נסעה המשפחה לקנדה ולארה"ב לביקור משפחתי ולזה נוסף טיול גדול מהחוף המערבי לחוף המזרחי של ארה"ב, ומשם צפונה למונטריאול. בטיול זה אורית נהנתה מאוד. בכיתה י"ב בהיותה בת 5.17 אובחנה אורית כחולה במחלת טרשת נפוצה אשר פוגעת במערכת העצבים המרכזית. בשנים הראשונות הטיפולים לעצירת ההתקפים היו ע"י מתן מנות גדולות של סטירואידים. בשנים אלו ולאחר סיום שנות בית הספר ניסתה אורית כל דרך לחיות חיים משמעותיים: היא עברה לקיבוץ לוטם שבגליל לשנת שירות. לאחר מכן היא התנדבה לשירות בצבא למשך כ-8 חודשים. עם תחילת השנה היא החלה ללמוד במדרשת רופין להשלמת הבגרויות. אלא שמחלתה הייתה מאד סוערת והטיפולים התכופים החלישו את גופה, וגרמו גם לפגיעה נפשית. בשנת 1995 לאחר סידרת התקפים התחושות המוטוריות נפגעו והיא נאלצה לעבור לנוע על כסא גלגלים. בין התקף אחד לשני שהתה אורית בדירתה בגבעת חיים יחד עם מטפלת צמודה. גם בשנים אלו היא עשתה מאמצים רבים להשתקם והלכה מספר פעמים בשבוע לבריכה לשחות. כאשר נפתח מעון לנכים צעירים בקרית חיים היא שמחה לעבור להתגורר שם, ונהנתה ממגוון התעסוקות שהציעו שם, כמו: ציור, פיזיותרפיה ומחשבים, וכן מסיבות לרגל החגים. במעון זה הייתה אורית עצמאית יותר, באותה תקופה היא החליטה לשנות את שמה לסיגלית. בשלב מסוים, אחת ממכרותיה הציעה לה לעבור למעון אחר במגדל העמק והיא עברה לשם. זה היה מעון שנוהל ע"י רב מאנשי חב"ד, ובו היה דגש על נוהל דתי. באחד מביקורי המעקב בבית החולים הדסה הוחלפה התרופה שהיא קיבלה , אך התרופה החדשה לא היתה מתאימה לגופה, וכתוצאה מכך מחלת הטרשת פגעה בה בצורה קשה יותר, ומכאן ואילך גברה ההתדרדרות. בעקבות זאת עברה סיגלית לבית שקמה. השהות בבית שיקמה קירבה בינה לבין ההורים, שלא החסירו יום מבלי לבקרה. מחלתה הקשה גרמה לפגיעה ביכולת הדיבור, וכן ביכולת בליעת המזון. הרופאים זיהו 89 כי אחת הכליות מודלקת ונאלצו לכרות אותה. להפתעתנו ולהפתעת הרופאים היא התגברה על הפגיעה הזאת, ולאחר אישפוז בבית החולים הסיעודי "שוהם" במשך כחודשיים, חזרה סיגלית לבית שיקמה. בשנה הראשונה נראה היה כי גופה מתחזק והיא חוזרת למצב יציב. אבל גופה המשיך להיחלש ועם כל הטיפול שניתן לה נפטרה סיגלית במיטתה בשנתה, בהיותה בת 41 בלבד. זה היה מות נשיקה ללא סבל וכאבים. יהי זכרה ברוך. אבא