אברהם הגיע לארץ מעיירה קטנה בפולין. הוא שייך לאותו דור שגדל בין שתי מלחמות העולם. נולד באותה פולין אשר עוד היתה בידי הצאר הרוסי. בנעוריו חי במדינת פולין העצמאית עד עלייתו ב־1933 אברהם היה בנו של רב, גדל בבית יהודי חם, היה באירגון ציוני מגיל צעיר מאוד. שלט היטב באידיש ובעברית, אך לא הספיק לעבור הכשרה כמקובל. למד נגרות ועבד במקצוע זה כמה שנים בת״א ובחדרה. נמשך לחיי קיבוץ וב־ 1940 החליט להצטרף לקיבוץ אשדות־ יעקב ושם השתרש אחרי חבלי קליטה קשים. עבד רוב הזמן ברפת. עם הפילוג בא עבורו השבר הגדול, והוא לא היה מסוגל להמשיך במקום ולכן חיפש את מזלו בנקודה אחרת. בסופו של דבר התיישב אצלנו — לפי דבריו הוא "קלע למטרה"!. מ־1952 עשה עשרות שנים בשדה. הוא הפך במהירות לירקן נלהב ואוהב לטפח את מיני הירקות הרבים ובמהרה השתלב בצוות. עבד קשה, במסירות, תמיד מוכן לעזור. עם ביטול גן הירק עבר למטע וגם שם נקלט בקלות. כאשר נדרשנו לגייס חבר לבית האריזה האזורי, נפל הפור על אברהם. שם עבד בתנאים קשים. עם סיום הגיוס הזה נכנס למטע האבוקדו המתרחב ותרם לשגשוגו במיטב יכולתו, עד יומו האחרון. השאיר אחריו את אשתו שושנה, בנות ונכדים. כל מי שראה את אברהם, שעבר כבר את גיל ה־75בעבודתו יום־ יום, לא ישכח זאת. מדי פעם ציין במיוחד את היחסים היפים עם דור ההמשך. אברהם השתתף בערנות ובהתמדה בכל שניתן — היה פעיל בוועדות, סדרן עבודה בתקופה קשה מאוד, אהב את הארץ, היה משתתף קבוע בחוג לידיעת הארץ שגולת הכותרת שלה היתה חפירות במצדה אהב את השפה העברית והשתתף קבע בחוג לספרות. היה מן המטיילים הקבועים, לא פסח על הרצאה ומופע, היה תמיד מעודכן. הביע דעות מגובשות על בעיות חיינו. איש קיבוץ נאמן ובעל הכרה, דרש הרבה מעצמו. אברהם סיפר רבות על משפחתו, המצומצמת והיותר רחבה, חי עם בתו אהובה האהובה בגאווה את הקמת ׳'שדות" בפיתחת רפיח וכאב איתה את הפינוי הנורא, זאת היתה גם עבורו מכה קשה הלך ממשפחת הנוסעים חבר טוב. נעקר מהגוף הקיבוצי שלנו איש ותיק, מושרש, עומד על שתי רגליו על האדמה הזאת — נלקח בעל, אבא וסבא אהוב, איש שלם, שזכה לחיים יפים.