אמא – מילה כל-כך טעונה, איך אפשר להכיל את כולה בכמה משפטים? כשנולדתי, ב-1942 קראו לי הורי יהודית. אז התחילו להגיע השמועות מאירופה על השמדת היהודים ואני נקראתי על שמם. בתור ילדה גדלתי עם אמא, כי אבא יצא להצלת יהודים. גדלתי כילדה מפונקת, לאמא מפנקת. אפילו שהיו אז ימים של לינה משותפת וניתוק חלק גדול ממה שנקרא הורות, אני לא הרגשתי כלל שלא דואגים לי. אמא דאגה תמיד. כדי לראות אותי, אמא נאלצה להציץ דרך חור המנעול לגן בו גדלתי. כל חיי עמדו בצל דאגתה של אמא. נראה היה שזו המשימה החשובה ביותר שלה, לדאוג לנו: שיהיה לנו טוב, שלא יקרה לנו כל רע, שכל חיינו יהיו על מי מנוחות. מבחינת אמא זה היה תמיד בראש מעייניה. יחד עם זאת, אמא היתה אשה משכילה וחכמה מאוד. היה לה ידע מעמיק מאוד בתחומים רבים, במיוחד בנושאי הספרות והתנ"ך. השמדת משפחתה באירופה השפיעה עליה מאוד, אבל בימים ההם אסור היה להראות רגשות. היה צריך להסתיר את הצער ולהמשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה. כך גם בעניין הגירושים מאבא. אותי הרחיקו, ולא סיפרו, בעיקר כדי למנוע ממני צער. כשהגענו לגבעת חיים ואמא קשרה את חייה עם ולטר, היו לה חיים טובים. הקשר שלה עם אחיותיה בארץ היה קשר חזק ואוהב. בהיותי בשנות העשרה, הוציאה אמא את ה"יומן" של הקיבוץ. אני זוכרת שהיתה מאוד מתעניינת, ויודעת הרבה על הנעשה בקיבוץ, והכל השתקף בהוצאת יומן שבועי, שבו נכתב כל מה שקרה בקיבוץ באותו שבוע. וכך מדי שבוע בשבוע. כשהקמתי משפחה ונולדו לי ילדים אמא לא האמינה שתהיה שותפה. תמיד אמרה: "אם אזכה…" היה נדמה לה שזה כבר יותר מדי – אבל היא זכתה, ועוד איך! נולדו לה נכדים, ממני ומחנה, והיו לה 13 נינים. 59 היא זכתה לחוג את לידתם, ואפילו השתתפה לפני שנתיים בבת המצווה של הנינה הגדולה. לאורך כל השנים אמא עסקה בתחביב שלה – קריאה. היא קראה הרבה, ותמיד היתה מביעה את דעתה ומספרת לי על הספרים שקראה. היא היתה תמיד היועצת הטובה ביותר שלי לקריאה. חנה ואני מאוד אוהבות לקרוא. זה דבר שאמא הנחילה לנו. בשנים האחרונות היה לה קשה עם הזקנה. כל פעם אמרה לי: "מי צריך את זה…" אז נכנסה לחייה רבקה זאבי. כל פעם כשבאתי וראיתי את דאגתן אחת לשנייה, היתה אומרת לי: "אנחנו מפתחות יחסי אם-בת." לפני כשנה וחצי החליטה אמא לנסות לעבור לבית שקמה. המעבר היה כרוך בלבטים רבים. קשה היה לה לוותר על עצמאותה, אך היה לה קשה לשרת את עצמה לבד. התקופה הזו, בבית שקמה היתה בהחלט משמעותית בשבילה. דאגו לה, אהבו והעריכו אותה, והיא היתה מאוד אסירת תודה על כך. אמא חייתה חיים ארוכים ומשמעותיים. בימים האחרונים לחייה דאגה להגיד לי כמה היא שמחה שאני באה לבקרה, כמה חיכתה לי וכמה היא אסירת תודה על ביקורי. סוף סוף אמא זוכה למנוחה. שוב לא תצטרך לדאוג לאף אחד. נוחי בשלום על משכבך אמא, אנחנו נדאג לעצמנו, והכל יהיה בסדר. יהודית.