אמא, הבאת אותי לעולם לפני חמישים ואחת שנים. היית כבר בת יותר מארבעים. גילך, בתוספת המטפחת הקבועה לראשך, גרם לזרים לחשוב שאת סבתי וקצת התבאסתי כילד, שאין לי אמא צעירה כמו למרבית חברי. לשמחתי, האופי הנוח, הנחמדות והאהבה שקיבלו ממך חבריי לכתה, שחלקם היו מטופלים אצלך בפעוטון ובחלקם טיפלת כשהיו חולים באיזולטור, הפכו אותך לזו שבזכותה קיבלתי מחמאות בשנות ילדותי וגם אחר כך. ידעת בחושייך המחודדים מתי להיות ומתי להרפות. אמא, אז עכשיו, הילד שמעולם לא ידע להודות לך, לנשק ולחבק אותך מבקש סוף סוף לעשות זאת. גם לילדי הספקת להיות סבתא זכורה לטוב. אני דווקא זוכר בייביסיטר דעתנית ומפנקת שלא תמיד הסכמתי עם דרכה, אבל תמיד, גם בגיל שמונים פלוס, המשכתי לרצות בשירותיה. ואסנת, אשתי, אמרה לא פעם, שלא יכולה הייתה לבקש חמות טובה ממך. היא זוכרת לך את כל העזרה בבית, את רצונך חסר הגבולות לתת ולתת ולתת. אמא, כל מה שלא רצית קרה לך. מתמיד ידענו שהיום בו לא תוכלי לעזור לזולת, יהיה היום בו תבקשי את מותך. את כבר שלוש שנים, אולי ארבע, אולי יותר, שנראות כמו נצח, מבקשת לקנות את המוות. בחוכמה רבה, השארת לנו כבר לפני עשרים שנה מכתב מפורש, שדורש לא להאריך את חייך באמצעים מלאכותיים, אבל לאלוהים תוכניות משלו. הוא האריך את חייך הרבה מעבר לרצונך בלי כל אמצעי מלאכותי. סליחה על שעמדתי לצדך חסר אונים, ירא חוק וירא אלוהים ולא הצלחתי למצוא תשובה לרצונך הכן והנוגע ללב, למות. אין לי יכולת להבין את דרכו של האל, אולי נדרשת לעבור השתלמות ארוכה בלקבל עזרה מאחרים, דבר שכשלת בו לאורך שנותייך המאושרות, אולי לשם כך הכניס לתסריט חייך את אותה קלנועית שפגעה בך מאחור? ההשתלמות הסתיימה. היום אמא, את כבר מדופלמת בלקבל… ותודה לכל עובדי בית שקמה שהשתלבו כה יפה בשיעור חייך. הנה אמא הגיע היום המיוחל, המתנה שרצית לרכוש תמורת כל שיכולת לתת. גם מול קהל אתאיסטי, לא תשתבש יכולתי לדמיין את הרגע המאושר בו עזבת את גופך, ריחפת מעלה משוחררת מכאב, מצינון, מליחה בגרון ובעיקר מן הצורך לעזור ולתת. תודה לאלוהים שחנן את נשמתך מכלא הגוף. עופי לך שושנה פורחת ומשוחררת למחוזות של שמחה. אנסה לזכור אותך כמו לפני חמש או שש שנים, אמא נמרצת, פעילה ובעיקר צוחקת. נפרד ממך היום באהבה ובהשלמה מלאה. ארנון