אמא רינה נולדה לפני כמעט 86 שנה ב 11.2.1936-
בחיפה, לריקה (לבית צ‘יפרוט מאיסטנבול) וליצחק
אלקיים (דור שלישי בארץ ישראל למשפחה שעלתה
ממרוקו). ריקה עשתה את דרכה מביירות לחיפה
כדי ללדת את התינוק/ת הרביעי/ת במשפחה
בפלשתינה. רינה היתה אחות למרסל (מתתיהו)
רפה (רפאל) ופורטי (אושרה) ז“ל. שלוש שנים אחר
כך נולד אחיה הצעיר – איכו (ישראל) יבדל“א.
המשפחה חייתה ברובע הנוצרי של ביירות, והיתה
חלק מקהילה יהודית דוברת צרפתית. יצחק ניהל
את חשבונות ביהח“ר לגפרורים ”נור“ וריקה
ניהלה את הבית ובמיוחד את אזור המטבח בו.
המשפחה שמרה על יחסים קרובים עם המשפחה המורחבת
שהתגוררה בחיפה ונסעה רבות על הקו שבין ביירות לחיפה.
רינה (רנה) למדה בביה“ס אליאנס, בצרפתית. לאמא היו
זיכרונות רבים מילדותה בביירות, חלקם טובים ובחלקם נכנסה
כבר מלחמת העולם השנייה ובהמשך לאחר העצמאות שלבנון
קיבלה, גם פעולות טרור שנעשו כלפי הקהילה היהודית שם.
ב 1951 , לאחר שהוקמה מדינת ישראל, בני המשפחה חיפשו דרך
לצאת מלבנון, נוכח הסכנה שנשקפה לחייהם בארץ אויב. למזלם
– מרסל ורפה, האחים הגדולים כבר עלו לישראל קודם לכן ומרסל
פיקח על עבודות הבניה של בית המשפחה בשכונת נווה שאנן בחיפה.
בזכות הדוד (אחיה של אמה, ריקה) שהיה רוקח באיסטנבול, הותר
להם לעלות על אניית תיור ששטה בים התיכון ועגנה בנמלים שונים
– באיסטנבול, באלכסנדריה, בחיפה ובביירות. אמא זוכרת איך
כל השכנים עמדו ונפרדו מהם, כאשר הם עלו על האונייה לוקחים
איתם ארגזים של ציוד. לכולם היה ברור כי לא ישובו עוד לביירות.
בארץ המשפחה התמקמה בנווה שאנן שבחיפה, ההורים כבר
הזדקנו ולא היו בקו הבריאות ומרסל, יחד עם לינדה אשתו,
לקחו על עצמם את התפקיד האחראי על המשפחה.
רינה הגיעה לארץ בגיל 15 דוברת צרפתית שוטפת, עם בגרות
מלאה מביה“ס אליאנס והלכה לאולפן ללמוד עברית. בסיום
האולפן היא התקבלה ללימודי סיעוד בביה“ס לאחיות שבתל
השומר שם פגשה חברות שליוו אותה לכל החיים. אחת
מחברותיה לכיתה היתה נורית הג‘ינג‘ית. היא ונורית )ארונדה(
בת קיבוץ גבעת חיים, התגוררו באותו החדר ונקשרו זו לזו.
עם סיום הלימודים נורית התחתנה בקיבוץ מחניים והאגדה
מספרת שהאוטובוס אסף את חברותיה מביה“ס לאחיות
ובהמשך את חבריה מהקיבוץ. בנסיעה זו רינה הכירה את יאיר
ולאחר שנתיים של חברות הם התחתנו, בספטמבר 1958 .
החתונה עם הרב נערכה בבית הכנסת הספרדי בנווה שאנן ואילו
את מסיבת החתונה בקיבוץ נהוג היה לעשות לכמה זוגות יחד וכך
מסיבת הנישואין של רינה ויאיר היתה משותפת גם לזוג נוסף… רינה
עבדה כאחות בריאות הציבור במגדל העמק לפני שעברה לגבעת
חיים וכשעברה לקיבוץ עבדה כאחות בשכונת דורה שבנתניה.
לרינה ויאיר נולדו 4 ילדים – ירון, ריקי,
יניב וסיגל. בנוסף הם גידלו גם את אשר
בשנותיו הראשונות לאחר שאימו – אחותה
של רינה נפטרה בלידה. באותן שנים רינה
עברה אובדנים נוספים שהעיבו על חייה.
החיים בקיבוץ זימנו אתגרים רבים וביניהם חינוך
משותף של הילדים בבתי הילדים, דבר שרינה
התקשתה לקבל אותו. למזלה את ירון קיבלה בבית
התינוקות יעל בן משה – מטפלת תינוקות בחסד
עליון –בזכותה אמא הצליחה לעבור את התקופה
הלא פשוטה הזו בשלום ובשפיות יחסיים.
רינה, שתוך כדי גידול הילדים הראשונים עבדה מחוץ
לקיבוץ כאחות טיפת חלב בשכונת דורה שבנתניה ובאליכין, החליטה
ב 1972- לשנות כיוון ולעבוד בקיבוץ וכך להיות יותר נגישה אל ילדיה.
היא עבדה כמטפלת ראשית בבית התינוקות וקיבלה תינוקות שזה
אך נולדו עם אמהותיהן החדשות (והוותיקות). היא סייעה לאמהות
בהתמודדות עם תינוק חדש ועם לינה משותפת, כפי שסייעו לה
כשילדה היא אותנו. היא ליוותה קבוצת תינוקות בהתפתחותם במשך
כשנתיים ובהמשך עברה לעבוד בבית החרושת ”פריגת“ בבדיקות
המעבדה. במעבדה היא חשה תמיכה והערכה מצד חברותיה לעבודה
ונהנתה מחיי חברה מלאים עד יציאתה לפנסיה. במשך השנים רינה גם
התנדבה בקיבוץ – ליוותה נשים ללידה, סייעה להכין חבילות לחיילים,
ביקרה חולים בבית שקמה, הקשיבה לכל אדם שהיה זקוק לכך ועוד.
הכנת עוגות ועוגיות היו חלק משגרת חייה וחיי המשפחה.
עוגות השמרים הזכורות לטוב, עוגות הקוקוס והסולת
המיוחדות, עוגיות פריכות שהגיעו למקומות רבים
ומגוונים על פני מפת ישראל יחד עם ילדיה ונכדיה…
ב 1989- ו 1990- התחתנו הילדים הגדולים ירון וריקי (ירון עם
נירה וריקי עם ידידיה). ב 1991- נולד הנכד הבכור שלה – יהודה.
רינה השקיעה רבות בנסיעות להיות לצידו ולצד הוריו ולסייע
להם ככל יכולתה. בהמשך נולד גם יהונתן ואחר כך הגיעו גם
מאיה וירדן – שמתוקף היותם בקיבוץ זכו לביקורים ובילויים
רבים עם הסבים המסורים. ב 2007- התחתנה סיגל – עם יונתן
ובהמשך גם יניב התחתן עם כרמית והנכדים – ילדיהם – מיכאל,
יולי, יוגב וליבי – זכו לסבתא אוהבת אך מבוגרת יותר.
בין לבין יאיר חלה בגיל 73 בלוקמיה ולאחר מאבק אינטנסיבי,
אך קצר, הוא נפרד מאיתנו בפברואר 2009 , על רינה הטיפול
והמאבק במחלה ולאחר מכן האבל והאובדן הותירו חותמם.
סבתא רינה היתה מתעניינת בהכל ובכולם, שמרה על קשרים
עם קרובים ועם רחוקים, דאגה תמיד למשפחתה הקטנה אך
גם למשפחה המורחבת, בארץ ובעולם. משיצאה לפנסיה היא
התנדבה לסייע לילדים בכיתה א‘ בביה“ס, הלכה לקונצרטים
ולהרצאות והרבתה לנסוע לביקורי קרובים בכל הארץ. 

מזה כשנתיים וחצי, אחרי שנפלה, שברה את הכתף, ועברה
ניתוח, הצטרפה אל סבתא רינה סניה, מטפלת מסורה מהודו
שעזרה לה בכל מה שכבר היה יותר קשה לעשות. לא היה לה
פשוט שלא כל דבר בשליטתה, אבל המשך המגורים בבית
עשה לה טוב ושם היא ידעה בדיוק איפה כל דבר מונח.
אנו מודים מאד לסניה, שהצטרפה למשפחה בשנתיים וחצי
האחרונות, אנו מודים לכל הצוות הנרחב שאחראי על הטיפול
בקשיש בגבעת חיים ושסייע לאמא להמשיך ולשהות בביתה
שבקיבוץ, למרות הקשיים הבריאותיים, להנות מחוגים של
מוסיקה וספורט. אנו מודים לטבע שנתן לה את מה שביקשה
– למות מיתת נשיקה בביתה, במיטתה, במהלך שנתה.
תודה על הניחומים הרבים שמגיעים אלינו מכל עבר ועל
הזיכרונות הרבים שמוקירי זיכרה משתפים אותנו בהם
מאז לכתה מאיתנו. המשפחה.