דברי הבן עלי כהן: הקיבוץ הכיר אותך כרוברט. אדם שבעת הצורך ניתן תמיד לפנות אליו במשאלות ולא להיתקל בסירוב. בשביל לאה, תמי ועבורי, היית – אבא. אדם עדין, אציל, אדיב, טוב-לב ומכניס אורחים. היו לו ידיי אמן ואומן – ידיי זהב, שעבודותיו כצלם, כצייר וכתחריטן בעץ, מבוקשים ומפארים מקומות רבים, ועבודותיו המקצועיות והמדויקות כנגר, הפכו לשם דבר. מילדותי המוקדמת אני זוכר ציורי חיות ונופים שאבא צייר לי, שלצערי לא נשתמרו. עד לפני כ-3 שנים ניתן היה לראותו דוהר בשבילי הקיבוץ על אופניו בדרך לעבודתו בנגריית "גת", למגרש הטניס בו היה משחק וחובט בעוצמה שלא התאימה לגילו הביולוגי, או לבריכת השחייה. ההידרדרות הגופנית החלה זמן קצר לפני מותה הבלתי צפוי של אימא, בדיוק לפני שנתיים. מות רעייתו מזה 60 שנה, לא הוסיפה לבריאותו, והוציאה ממנו את חדוות החיים, אך לא את חדוות היצירה. עד לאחרונה התמיד להגיע ל״גבורות", בית המלאכה לאנשים בגילו המתקדם, שם טווה שטיחים נפלאים ומבוקשים. לפני 10 ימים הזעיקה אותי לאה אחותי המסורה – התדרדרותו הגופנית הייתה ניכרת וממנה אפשר היה להבחין שאין דרך חזרה. הימים האלה בחברת אחיותיי עשו ל״יחד" המשפחתי שקרבנו מאוד, ואפשרו לנו להסתגל לרעיון שהסוף מתקרב. הייתי בקרבה פיזית רבה לאבא בימים אלה. דיברתי אליו למרות שחשתי שהוא כבר לא אתנו. קיוויתי שהוא יבין שאני, בנו בכורו, נמצא לידו. שמחתי בתוך תוכי לכך, שהוא אינו סובל ואינו מחובר למכשירים, נושם בכוחות עצמו ורגוע גופנית עד הסוף, אמש. אבא היה ציוני, סוציאליסט ואתאיסט מתוך הכרה מלאה. את העסקנות לכל סוגיה תיעב והתרחק ממנה כמו מאש. לציונות הגיע בגיל צעיר מאוד בתנועת הנוער "בלאו וייס" שהייתה פעילה בעיירת מולדתו האוסטרית. את הדחיפה לכך שמקומו בפלסטינה הרחוקה, קיבל לאחר אירוע שקרה לו ועליו סיפר בראיון שנערך עמו לפני שנים: ״הייתי בן 15 כאשר נאצים מקומיים הכו בי. הם נעצרו אך שוחררו על ידי השופט, שהיה אף הוא נאצי". הוא הגיע ארצה ולאחר זמן־ מה הצטרפה אליו הילדה אהובתו, שתוך זמן קצר הפכה לאשתו ולאם ילדיו. למעלה מ- 60 שנה חיו אבא ואימא כזוג יונים, ולנו – ללאה, תמי ולי היו זוג הורים נפלאים משך זמן כה ממושך. הם התחילו את מסלול חייהם בארץ בקריית-חיים אחר-כך חיו 16 שנים בירושלים, ו-41 שנים חיו בגבעת חיים. כאן הם חיו כחברים מלאים שווי זכויות וחובות, תרמו והיו לחלק בלתי נפרד מן החברה הקיבוצית. עובדה לא כל-כך ידועה היא, שאבא ואימא בקשו להצטרף לגבעת חיים כבר בשנת 1937 ,אך הקיבוץ הקטן דאז, דחה את בקשתם מאחר ולא רצה לחרוג מהמסגרת של מאה ועשרים חברים. הפילוג של שנות החמישים אפשר להם באורח פרדוכסלי להצטרף, והם עשו זאת בלב שלם. אבא נפטר ביום הולדתו ה-86 ,בדיוק שנתיים לאחר מותה של אימא ב-18 במאי. חודש מאי, חודש האביב, היה מתמיד חודש של שמחות ועצב במשפחתנו: גם סבי, אביו של אבא נפטר ב-14 במאי שלושה ימים 29 לפני הולדת נכדתו השלישית, תמי. נכדתו אורית, נולדה ב־26 במאי. אבא הספיק עוד להשתתף בשמחת כלולותיה החילוניים לפני כשנה, והיא שמרה אתו על קשר הדוק בקיבוץ, ולאחרונה – במכתביה מסביב לעולם. אבא היה פעיל ב״הגנה" בתקופת המחתרת, ואני כילד הייתי גאה בו. במלחמת השחרור, במצור על ירושלים. היה אבא מגויס, ואני זוכר היטב את בואו לחופשה כשהוא רותח מזעם: "החרדים, נטורי-קרתא במאה שערים. לא זו בלבד שאינם מתגייסים ואינם תורמים למאמץ המלחמתי, הם גם מניפים דגלים לבנים״. מבחינה זו – "אין חדש תחת השמש". את היחס שלו לדת ולאתאיזם הוריש לי ואני גאה על כך. אחת החוויות המרתקות שלי עם הוריי בשנים האחרונות לחייהם, היה הטיול אתם לנורווגיה ב־1994 . הייתי־ קרוב אליהם מכל הבחינות וטוב שחוויתי זאת. לי אישית, תישאר תמיד פינה חמה בלב לגבעת חיים, שהייתה בית חם להוריי במשך מחצית שנות חייהם ובה שניהם טמונים מעתה ולעולמים זה ליד זו. אני מקווה שהקשר שלי למקום, לא ינותק גם בעתיד. עלי