קטה נולדה ביולי 1911 בוינה, כבת שניה להוריה אולגה ואברהם זינגר. המשפחה היתה מתבוללת מאד ולא ציונית. אביה עבד בדואר ואמה היתה עקרת בית. חינוך הבנות בבית היה על פי מיטב המסורת והתרבות האוסטרית, ללא כל זיקה ליהדות. קטה הלכה לבית הספר העממי הכללי ואחר כך לבית ספר למסחר. עם גמר הלימודים עבדה במשרד. קטה ניגנה היטב בפסנתר וליוותה את עצמה בשירה – חוויה שהוזכרה רבות בסיפורים על עצמה. בגיל 12 נפטרה אמה ממחלה קשה, ואז נאלצה קטה לקחת אחריות לאחזקת הבית וכלכלתו. כנערות, הצטרפו קטה ואחותה ליזה, בניגוד לדעתו והסכמתו של אביה, לתנועת נוער "בלאו-וייס". כאן נפגשו עם הציונות. בהיותם בגדוד הבוגרים שהגדיר עצמו להגשמה חלוצית ,שאפו לעליה לארץ ישראל. רוב החברים, במיוחד הבנים, שכבר החלו ללמוד לימודים אקדמיים, פרשו מהתנועה. קטה, כנערה עובדת יצאה להכשרה חקלאית לקבוצת גלומניץ אשר במורביה. שם עבדו קשה בשדה. לאחר מכן עברה לקבוצת הכשרה בברנו. בשנת 1932 עלתה לארץ לקיבוץ ג' שעדיין היה בחיפה – בת גלים. שם קיבלה הכשרה כחובשת בקופת חולים, והיתה בין החברים הראשונים שעלו ל"נקודה" בוואדי חוורית – היא גבעת חיים. בישוב, שהיה בצעדיו הראשונים, עבדה במרפאה כחובשת, בגן ירק, בכרם ובבית תינוקות. היתה פעילה בועדה הפדגוגית ובמוסדות החינוך השונים ולא פעם הרצתה על בעיות חינוך. רבים מסיפוריה היו על תקופה קשה זו, העמוסה באידאלים ושמחת יצירה, אך גם במחלות קשות כמו טיפוס וקדחת, מגפות זיהומיות, שעלת וכ'ו. כל זאת כתוצאה מתנאי היגיינה גרועים ותזונה לקויה. עוד סיפרה על איזולציה והסגרים, שם דבר להפרדת הילדים מהוריהם ומחברים אחרים מאחרי הגדר למשך שבועות ארוכים, מחשש להידבקות. כן סיפרה על טיפול בפעוטים ראשונים שנולדו בישוב, על הנוקשות והספרטניות וגם על המסירות הרבה בה הם גדלו. בשנת 1937 חזרה קטה לוינה ללימודים ועבודה. אחרי כניסתו של היטלר לאוסטריה עברה לפראג ומשם, עם כיבוש צ'כיה, ללונדון. שם עבדה במרכז קליטה לפליטים. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה חזרה ארצה לקיבוץ. התקשרה עם ארנושט והקימה משפחה. נולדו שתי בנות – ענת ורותי. ענת ילדה לה שלושה נכדים שהיו קשורים אליה מאד. אביה של קטה, אשר בערוב ימיו עוד חזה בכניסת היטלר לאוסטריה, הודה במכתב נרגש לבנותיו בצידקת דרכן הציונית ובטעותו הוא. הדבר גרם לקטה להרגשת ביטחון וחיזק אותה בדרכה. בגיל 45 פרשה קטה מטיפול בילדים רכים ועברה לעבודה במחסן הילדים. משום שלא מצאה סיפוק בעבודה זו, עשתה צעד שגם אז היה יוצא דופן, וחזרה לעבודה בחקלאות. לכרם ולמטעים. היו אלה שנים יפות ומאושרות בעבורה. ארנושט נפטר בשנת 1966 .מאז התאלמנה נעצבה ונסגרה מאד. במשך כל שנותיה היתה מבודדת, נאחזת בעבודתה בחדר התגמיר, בעוד כוחותיה כלים עקב מחלה קשה. שנותיה האחרונות היו עצובות וקשות לה ולבנותיה , אשר עשו ככל יכולתן בטיפול ובהקלה על מצבה. יהי זכרה ברוך.