קולומן נולד באוסיק  (יוגוסלביה), הצעיר בין שלושה בנים. אביו היה מורה ונשלח לאוסיק ללמד מטעם הממשלה ההונגרית. כעבור שנה עברה המשפחה להונגריה והאב לימד בכמה עיירות. בסוף הוא לימד בבודפסט. בזמן הקומונה של בלה קון היה אביו של קולומן קומיסר לחינוך. בעד הפעילות הזאת הוא נידון למוות שלא בנוכחותו. הוא הסתתר במשך ארבעה חודשים וניצל. המשפחה עברה לסודטים )צ׳כיה( ושם היה האב בהתחלה מורה ואח"כ רב וחזן. כשקולומן היה בן 13 נפטרה אימו. שנתיים אחר-כך התחתן אביו שנית, ומהנישואים האלה נולדה עוד בת. קולומן למד ברייכנברג, בבית-ספר מקצועי, להנדסאי שירטוט. באותה תקופה היה פעיל בתנועה וגם בהכשרה. אחרי גמר הלימודים שירת בצבא הצ׳כי ואחר־ כן עלה ארצה לגבעת־ חיים בשנת 1933. הוא עבד בעבודות שונות, בעיקר בבניין בחדרה עם קבוצת חברים. כעבור שנתיים התגייס למשטרה מטעם הקיבוץ)1935־1937 .) באותו זמן התקבלה תוכניתו לבניין בית התרבות )המועדון של היום(. כאשר חזר הביתה מן המשטרה התחיל בעבודה בשדה, במספוא, והמשיך בה 17 שנה, ב־5 השנים האחרונות כמרכז הענף. מנישואיו הראשונים עם מימי נולדו דפנה ואילן. מנישואיו השניים עם עדה נולדו עומר, נירית וורד. ב־1957 קיבל קולומן התקף לב, ונטש את העבודה בשדה. הוא חזר למקצוע שלמד בחו״ל — הנדסאי בניין. במשך שנתיים עבד אצל האדריכל אלכס קסטן, חבר גבעת ־חיים־ איחוד ואחר־-כך במחלקת התיכנון של התנועה הקיבוצית המאוחדת במשך 14 שנה. בשנה האחרונה לחייו עבד ב״גבורות״ — מפעל הקשישים. במשך שנות חייו התמודד עם מחלות שונות וגבר עליהן, ואף תאונת דרכים קשה  (1977) לא הכריעה אותו. אביו, אימו החורגת, אחיו ואשתו, ואחותו, ניספו בשואה. אחיו הבכור עם אשתו ושני ילדיהם חיו 13 שנה בארץ ואח"כ היגרו לארה״ב. האח נפטר ב-1980 .קולומן נפטר ב־84.12.17 אחרי מחלה קצרה. השאיר אישה, 5 ילדים ו ־10 נכדים. מדברי חברים תמיד התרשמתי מאהבת החיים שלו, מאהבתו לבני אדם, צעירים ומבוגרים. תמיד תשומת לב, תמיד מילה חמה. קולומן ידע לשוחח עם צעירים ומבוגרים מתוך הבנה, מתוך סובלנות ופיקחות — פיקחות של אדם מבוגר בעל ניסיון חיים רב, היודע שיש המון דברים חשובים בחיינו הקיבוציים. אבל הדבר שהיה בעיניו חשוב מכל — היה כיבוד הזולת כיבוד מחשבותיו ורגשותיו, אפילו אם אינם זהים לשלו. התרשמתי מיכולתו להקשיב, מתוך מעורבות עמוקה. דיבר במשפטים קצרים, שקולים, תיבל את דבריו בהומור הומור, רגיש מפרק מתחים. בחברה שבה כולנו מקמצים בדברי הערכה היה ניגש ואומר מלה טובה.