פנינה נולדה בעיירה סקודל, באיזור שהיה אז שייך לרוסיה, בת חמישית להוריה. משפחתה היתה מבוססת, אם כי לא אמידה. את תחילת חינוכה קיבלה בבית ספר יהודי, בשפת יידיש. מימי ילדותה היו זכורים לה הפחדים, הרעב וחיפוש מסתור בגלל מלחמת העולם הראשונה וההפצצות, שפגעו בעיירה. עם זאת זכרה את טוב ליבו של חייל, אשר דאג להביא תבואה למשפחתה והקל עליהם את חרפת הרעב. אזור מגוריה עבר לשליטת הגרמנים והמשך לימודיה היה בשפה הגרמנית. את הגרמנים סילקו הבולשביקים הרוסים ומהם עבר השלטון לפולנים. אלה זיכרונות ילדותה העיקריים, מלחמות וחילופי שלטון. אחרי המלחמה הצטרפה לתנועת "צעירי ציון", אך לא יצאה להכשרה, כי עקב הנסיבות במשפחה נשארה לטפל בבית. בעזרת אחותה, שהיתה כבר בארץ, בקיבוץ, הצליחה לעלות לישראל, בשנת 1936 ,לגבעת חיים, להיות בחברת אחותה. מחדרה, ישובה בעגלה רתומה לסוס, הגיעה לגבעה, כשאחותה מלווה את העגלה בהליכה, כי לא היה מקום עבורה. בשנים הראשונות עבדה במטבח, אחר עברה לעבודה בברווזיה, שם התמידה במשך כ-25 שנים. בקיבוץ הכירה את חיים קלמנובסקי ונישאה לו. לזוג נולדו שני בנים: יוסי ומשה, שניהם בנו משפחותיהם בקיבוצים. כשסגרו את הברווזיה עברה פנינה לעבוד בגת, גם שם התמידה במשך שנים רבות, עד ליציאתה מהעבודה בגלל מחלתה, בגיל 84. נאמנה לחינוך שקבלה בבית, שמרה פנינה על עצמאותה וניסתה ככל יכולתה לא להיות תלויה באיש, גם בתקופות קשות כאשר טיפלה בחיים, בשנות חייו האחרונות. תכונה זו הקשתה עלייה עוד יותר בשנותיה האחרונות, כאשר נזקקה לסיעוד מלא, כי כבר לא יכלה לדאוג לעצמה. כאשר נפטר חיים, בשנת 1989 ,חזרה משפחתו של יוסי לגבעת חיים וכך לא נעזבה פנינה גם בשנותיה האחרונות.