אמא נולדה ב-1921.5.5 במרתף, בדיוק כשיחידה מהצבא האנגלי הגיעה למושבה פתח תקווה שהותקפה ע"י פורעים ערבים וגירשה אותם. לרגל הצלת התושבים, הרב של פתח-תקווה נתן לה את השם המאוד ייחודי, פדות. את תשע השנים הבאות בילתה אמא במושבה. כשהיתה בגיל תשע, אבי המשפחה שהיה רופא קיבל עבודה במרוקו וכל המשפחה עברה לקזבלנקה. פה רכשה אמא את הצרפתית כשפת אם שנייה. כעבור שלוש שנים נשלחו היא ואחיה חזרה לארץ. את נערותה עברה אצל אחיה הגדול יצחק ואשתו. את אבא פגשה אמא במסיבה של נוטרים בתור סמינריסטית, ובגמר לימודיה היא עברה יחד איתו לקיבוץ גינוסר שהיה קיבוץ צעיר, שם הם התחתנו. את גינוסר הם נאלצו לעזוב בגלל מחלה של אבא, שאי אפשר היה לטפל בו במקום. הם עברו לתל אביב, להורים של אבא וחיו שם כ-6 שנים. הם חיכו ששניהם יהיו במצב בריאותי תקין ( כי אמא חלתה בטיפוס )כדי להגיש בקשה לעבור לגבעת חיים, שם גרה אחותו של אבא, יעל. שלוש שנים לאחר שהגישו את מועמדותם הם הגיעו לקיבוץ יחד איתי )בן 4 שנים( ובגבעת חיים נולדו שלוש אחיותיי: יעל, נירה ונוגה. בנוסף אומצו על-ידי אמא ילדי חוץ באופן קבוע לאורך כל השנים, כמה מהם חברים במשק היום. בקיבוץ אמא התחילה לעבוד כמטפלת בגן ילדים ולאחר מכן מטפלת בחברת נוער ומטפלת כיתות. בסופו של דבר הגיעה לניהול המתנדבים, מוסד שבעצם היא ייסדה אותו יחד עם אבא. גבעת חיים היו הראשונים בתנועה הקיבוצית שקיבלו מתנדבים. אמא אהבה מאוד לארח אנשים ולדאוג לרווחתם ללא חשבון. כשהיא ואבא היו בתל אביב הם ארחו בדירתם הקטנה חיילים (הזמן מלחמת העולם השנייה) שנקשרו אליהם מאוד. לדוגמא: חייל שהיה מאומץ על ידם, הוצב באום רש רש (אילת) וקיבל אפטר ל-48 שעות. הוא לקח ג'יפ ונסע לתל-אביב, כ-17 שעות נהיגה, רק כדי להגיד "הלו" ולשתות כוס קפה עם הורי – וחזר לבסיסו. באמצע שנות ה-50 הייתה עלייה גדולה ממזרח אירופה, בייחוד רומניה, ואמא הייתה בוועדת קליטה. היא הייתה לוקחת אותי ואת נירה בת השנתיים כל יום אחרי הצהריים למשפחה אחרת והייתה מספקת להם את הכביסה, ריהוט ומצרכים שונים, יושבת איתם לשתות קפה ומדברת איתם בשפתם, בגלל כישרונה לקלוט שפות במהירות. בסוף שנות ה-50 החלו לבקר בקיבוץ בצורה מאורגנת סמינרים אפרו-אסיאניים לחקלאות וקואופרציה, וכל יום אחרי הצהריים אמא אירחה אנשים מארצות אלו לקפה ועוגה. בשנת 1960 באו המתנדבים הראשונים – שלא נקראו עדיין מתנדבים – ומאז ועד מלחמת ששת הימים,  הייתה קבוצה של בין 10 ל-15 זרים (לגיונרים על שם לגיון הזרים) וכולם היו באים אלינו הביתה לקפה ולחם עם ריבה כל יום אחר הצהריים. לאחר מלחמת ששת הימים התמסד עניין המתנדבים ובגבעת חיים שהו כ-120 מתנדבים והוקם להם מחסן ומגורים מסודרים ואמא הייתה המטפלת שלהם והאחראית עליהם. עדיין היו באים כל יום מספר מתנדבים, עד 40 במספר, ואמא הייתה מכבדת אותם בעוגת גבינה שאפתה, עוגה שהתפרסמה בכל אירופה. פרסמנו את פטירתה בפייסבוק וקיבלנו עשרות תגובות מרגשות שעדיין ממשיכות לזרום. אימא הייתה החוט המקשר במשפחה המורחבת, היא הייתה מבקרת את כולם בכל הזדמנות שהייתה לה ולא מפספסת שום אירוע. תמיד נזכור את אימא כאישה מאוד אנרגטית ובעלת מרץ בלתי נלאה. תמיד על אופניה העמוסים וחבורת כלבים רצה אחריה. גם בשנותיה האחרונות בהיותה בבית שקמה תמיד קיבלה את פנינו בחיוך מקסים ונשיקות אהבה, אפילו שם הייתה מרכז המשפחה. אנו נפרדים ממנה באהבה. יורם