עשר שנים של סבל וכאב, ואת כל כך אמיצה.
יושבת לך בכסא, שותקת ולא מתלוננת
והלב החזק לא מוותר, פועם ופועם ומסרב
להיכנע לגוף.
עפרה נולדה ב- 9.9.1923 בעיירה
צ'סטכובה, עברה עם משפחתה לקצ'יפיץ
ומשם לדנציג, שהייתה על גבול גרמניה
פולין. לפני פרוץ מלחמת העולם, ב –
31.3.1938 הוברחה ע"י הסוכנות היהודית לארץ עם קבוצת נערים מדנציג במסגרת עליית הנוער. השאירה
אחריה משפחה שלמה של שבעה אחים שלא ידעה מה עלה בגורלם. מאוחר יותר נודע לה כי ארבעה
מאחיה שרדו את המלחמה ושאר המשפחה נספתה בשואה.
אמא לא שיתפת איש בחוויות השואה, באובדן המשפחה, בעזיבת ארץ מולדתה והניתוק מהמשפחה
והחברים.
הזיכרונות היחידים שספרה לנו מילדותה היו תמיד זיכרונות של משפחה חמה ואוהבת מהעיר דנציג. היא
תמיד אמרה, שאנחנו לא צריכים לגדול בצל אותו כאב וגעגוע הפרטיים שלה, ושאותנו היא רוצה לגדל
בעולם שכולו טוב.
לאחר העלייה ארצה במסגרת עליית הנוער, התחנכה בקבוץ נען ומשם עברה לגבעת הקיבוצים להתארגנות
להקמת קבוץ חדש. הקבוצה עברה לכפר גלעדי כהכנה להתיישבות והקמת קיבוץ מנרה.
במסגרת הכנות היישוב היהודי בארץ למאבק בבריטים, הצטרפה לפלמ"ח לפלוגה ו' שכינוייה היה "הסיירים"
ומקום האימונים והגיבוש היה בגבעת חיים.
בהיותה נערה בתנועה, פגשה עפרה את ברוך שהיה מדריך שלה וכך הפכו לזוג. הם התחתנו, ויחד הגיעו
למנרה בגרעין המייסדים של הקיבוץ. התקופה הייתה מלחמת השחרור, היישוב היה קטן, מנותק וקרוב
מאוד לכפרים ערביים שהיו בסביבה.
בכ"ט בנובמבר נולד בנם הראשון משה, ואחרי שש שנים נולד אמנון. בעקבות הפילוג, ועקב מיעוט הילדים
בקיבוץ, החליטו ההורים לעזוב את מנרה ולחזור לגבעת חיים, שם הייתה מערכת חינוך מסודרת, זיכרונות
וחברים מהעבר. בגבעת חיים נולדה ורד שנקראה על שם אחותה רוזה, שנספתה בשואה.
בקיבוץ עבדה עפרה בתפקידים שדרשו אחריות מסירות והתמדה. ניהלה את לול התרנגולות, שמשה
כאקונומית במטבח של הקיבוץ. כשהוחלט לקבל קבוצת נערים במסגרת עלית הנוער, הפכה למטפלת של
הקבוצה עד לגיוסם לצה"ל. בהמשך הפכה למנהלת הכל-בו. לעת זקנה עברה לעבוד במתפרת הקיבוץ
ולבסוף "בגבורות".
לעפרה וברוך נולדו שמונה נכדים, להם הגדישו זמן רב ואהבה גדולה. ביתם תמיד היה פתוח עבורם, והם
אהבו במיוחד לישון אצלם בלילות שישי ולאכול ארוחת בוקר מפנקת של שבת.
האהבה הגדולה שלה מעבר למשפחה הייתה העיסוק בספורט. החל מטניס שולחן וטניס בזוגות וביחידים,
וכלה בבריכת השחייה בה הייתה גומאת 50 בריכות מדי יום.
שלש עשרה שנים של מאבק במחלת האלצהיימר שכל כך פחדה ממנה ולא רצתה להזדקן לתוכה, הביאו
בסופם לסיום קודר של חייה. לאורך כל אותן שנים, סעד אותה אבא באהבה גדולה, מסירות אין סופית
וכבוד.ב- 99.11.15 נפטרה, לאחר שנים רבות של סבל וכאב.
אמנון וורד