אמא נולדה בעשרים ושישה לאפריל שנת 1920 ,בעירה סיגט שבמחוז מרמורש- טרנסילבניה. בת בכורה
בשם סידוניה את'לקה –להוריה צבי לבית בק ורבקה לבית מרכוס.
ב-1921 נולד האח קלמן שנפטר בשנת 1970 בניו-יורק.
ב-1923 נולד האח משה שנפטר ממחלת הטיפוס על אדמת רוסיה בעת היותו חייל בצבא ההונגרי.
ב-1925 נולדה האחות ריזה שנפטרה בשנת 2000 בקנדה.
ב-1927 נולדו התאומים – שרולי, שנפטר בשנת 2000 בקנדה ואנצ'י, שנפטר בשנת 2014 בקנדה והובא
לקבורה בגבעת חיים.
אמא גדלה בבית דתי עם זיקה חזקה מאוד לפלסטינה. החיים לא היו קלים וכבר בסוף כיתה ח' נאלצה אמא
לעזוב את הלימודים בגימנסיה ולצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת הבית.
בתחילת אפריל 1944 בהיותה בת 24 נלקחה אמא יחד עם כל משפחתה לבירכנאו – אושוויץ.
הוריה נשלחו מיד למשרפות, התאומים נמסרו למנגלה ואילו היא נשארה עם ריזה אחותה במחנה עד
שבינואר 1945 נאלצה להיפרד מריזה שהיתה חולה מאוד ונשלחה במסע המוות למחנה הריכוז ברגן בלזן
כשהם צועדים ברגל בשלג או בקרונות פתוחים.
בברגן בלזן שרדה עד לשחרור המחנה באפריל 1945.
מה שנתן לה את הכח ותעצומות הנפש לשרוד בכל אותן תקופות קשות היו שני מוטיבים עיקריים:
א. "אני בלכלוך ובזוהמה האלה לא אמות"
ב. משפט של אביה שליווה אותה מילדותה: "כשתגדלו ניסע כולנו לחיות ולעבוד בארץ ישראל"
לאחר השחרור עברה עוד גלגולים רבים, עד שהגיעה למחנה מעבר של הג'וינט במילאנו שבאיטליה שם פגשה
את שמחה)אבא( לראשונה ונקשרו קשרי ידידות ביניהם )אבא שידע רק הונגרית נעזר באמא כמתורגמנית(.
יחד עלו על האוניה "טירת צבי" בדרכה לישראל, אך כשהגיעו באפריל 1948 לחופי חיפה, האוניה נתפסה ע"י
הבריטים והם הוחזרו למחנות הפליטים בקפריסין.
ביוני 1948 ניתנה הרשות רק לנשים לצאת בחזרה לישראל וכך נפרדו דרכיהם של אמא ואבא ונותק הקשר.
מיד עם ירידתה מהאוניה בנמל חיפה, היות ונראתה צעירה ובריאה, גויסה לצבא והועברה למחנה שמונים.
זה השלב שבו שינו בתעודת הזהות את שנת לידתה ל-1924 כדי שיוכלו לגייסה לצבא.
סיפור זה נשמר אצל אמא בסוד עד הגיעה לגיל 70 .ביום הולדתה ה-66 כביכול )לפי ת"ז( התעקשה אמא
שכולנו נבוא ביחד לחגוג, ואז נתנה קופסא קטנה לשי, בכור הנכדים, ובה היה כתוב – היום אני
בת 70 ! וכך נתגלה לנו סיפור מדהים זה.
באפריל 1949 השתחררה אמא מהצבא ועברה לגור יחד עם עוד בנות במנזר ישן באזור המושבה הגרמנית
בחיפה. בהמשך אמא עבדה כמטפלת בשני ילדים בבית פרטי.
באחת השבתות טיילה אמא עם הילדים של דודה זלמה ברחוב יפו בחיפה ומולה הופיע, כמו בסיפורי
29
האגדות, שמחה)אבא(. כשראה אותה עם שני ילדים נדהם וסבר שכבר נישאה ואלו ילדיה…
מאותו יום נשמר הקשר ביניהם כאשר אבא מתגורר בגבעת חיים ואמא בחיפה.
בראשון לספטמבר 1949 הצטרפה אמא לאבא בקיבוץ, וב– 49.09.06 נערכה חתונה צנועה בקיבוץ )אמא לא
לבשה בגדי כלה לבנים לזכר הוריה שניספו בשואה(.
ב-29 לנובמבר 1950 נולד אהרון וב-5 לינואר 1954 נולדה רותי.
כל השנים בקיבוץ עבדה אמא כמטפלת בילדים, ונודעה כמטפלת מדופלמת ומסורה )חניכיה היו פוגשים
אותה בשבילי הקיבוץ ומברכים אותה בחום ומתעניינים בשלומה גם כשכבר בגרו והפכו להורים(.
אבא עבד כנהג משאית.
אמא אהבה מאוד לטייל בארץ ושניהם היו שותפים פעילים בערבי פורים.
בשנת 1961 הפליגה אמא באוניה לביקור אצל אחיה ואחותה שגרו בקנדה וניו יורק בעזרת כספי השילומים
מגרמניה, אחרי שלא התראו עשר שנים.
ב-8 לדצמבר 1981 ארע השבר הגדול. אבא נפטר במפתיע והוא בן 63 בלבד. העצב והכאב היו גדולים מאוד,
אך אמא, כמו שנהגה מאז ילדותה ולכל אורך מסלול חייה הלא קל, ידעה לאסוף את הכוחות, לא לוותר
ולהמשיך הלאה.
במרץ 1994 נסעה אמא עם נכדתה גליה לביקור באושוויץ, שם סגרה מעגל של 50 שנות ציפיה להדליק נר
במקום בו ניספו הוריה, אך גם ביקור זה לא הסיר את הפצע הנורא של הפרידה החטופה מהוריה על רציף
הרכבת באושוויץ. כאב עמוק שנשאה עמה עד יום מותה.
לכל אורך השנים בקיבוץ שאפה אמא להשלים את החסך הגדול שהיה לה בלימודים: השתתפה בקורס
אחיות מזורז לטיפול בתינוקות, בשנת 1980 למדה חצי שנה באפעל בקורס למבוגרים, למדה בחוגים לתנ"ך
ואנגלית, והשתתפה בכל החוגים העיוניים של המועצה האזורית ובקונצרטים של התזמורת הקאמרית
הקיבוצית. עד שבאוקטובר 2007 ,עקב ארועי בריאות קשים, שגם אותם "ניצחה" בזכות תעצומות הנפש
שלה, החליטה אמא לעבור להתגורר בבית הסיעודי שבקיבוץ כשהיא נהנית מטיפול מסור, מפעילויות
תרבותיות ויצירתיות, וממשיכה לצעוד עם העגלה שלה בשבילי הקיבוץ למרות הקושי והמגבלות הפיזיות.
זוהי אמנו היקרה והאמיצה, אישה קטנה אך חזקה, שידעה תלאות רבות בחייה אך תמיד ידעה להיאחז בטוב
ובתקווה, ובזכות זה הגיעה עד הלום.
ב- 2.3.2012נפטרה אמא והיא בת 92 כשהיא מותירה אחריה 6 נכדים שאותם אהבה יותר מכל ו- 2 נינים
שאותם לא זכתה להכיר.
יהי זכרה ברוך
רותי לירז