זכריה נולד בעיירה קטנה בצ׳כיה בשנת 1911 .בילדותו עברה המשפחה להתגורר בכפר קטן והיתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. אביו היה עמיל מכס ומנהל חשבונות. אמו גידלה את שני הילדים במשפחה לבד, כי בזמן מלחמת העולם הראשונה אביו שהה מספר שנים מחוץ לארצו. בסוף שנות העשרים הצטרף זכריה לתנועת "תכלת לבן" ולהכשרה. בתנועה הכיר את סטלה, איתה התחתן לאחר הצטרפותו לקיבוץ ג', בישראל. בשנת 1932 עלה זכריה לישראל והצטרף לקיבוץ ג', שהיה אז בחיפה. משם עבר עם הקבוצה לחדרה ואחר כך היה מראשוני המקימים של הנקודה בוואדי חווארית. הוא עבד בפרדסי הדרייה ולאחר מכן בהדברת היתושים מחוללי הקדחת, בנחלי הסביבה. בשנת 1934 נולד בנם הבכור של זכי וסטלה – גיורא. עם פרוץ מלחמת העולם השניה נשלח זכריה לשירות בצבא הבריטי וגוייס לחיל החפרים. הוא קיבל דרגת קורפורל ויצא עם הגדוד למצרים, לאיזור הקרבות ומשם ליוון. בשנת 1940 נפל זכריה, יחד עם כל היחידה, בשבי הגרמנים, בו היה במשך חמש שנים. במחנה שימש מתורגמן, בגלל כשרונו הרב לשפות. הוא שלט ב-6 שפות. לאחר המלחמה חזר זכריה לגבעת חיים ונכנס לעבודה במטעים, ממנה עבר לעבודה בפרדס. עד הכרזת העצמאות למדינת ישראל היה זכי פעיל ב״הגנה" ועסק בהשגת כלי נשק ותפעול הסליקים. גם לקיבוץ חניתה נשלח, שם עבד בהקמת ה״גדר הצפונית״ – גדר שהיתה הגבול עם לבנון. זכריה היה בעל תודעה גבוהה לבטיחות ועובדה זו הביאה אותו להקמה של תחנת כיבוי אש בגבעת חיים, בה ראה את מפעל חייו. בשנת 1946 נולד למשפחה בן נוסף – עומר. בשנת 1962 יצא זכריה שנית לעזרת קיבוץ בשליחות גבעת חיים, הפעם לקיבוץ יד חנה, בו שהו באותה שנה בני גבעת חיים בוגרי בית הספר. כשנישא בנו הצעיר עומר ובנה את ביתו בקיבוץ מרום גולן, נקשרה נפשו של זכי בישוב הצעיר והוא היה מגיע לשם מדי קיץ כדי לעזור בקטיף התפוחים. מכה קשה ניחתה על זכריה עם מותה של אשתו האהובה – סטלה, בשנת 1971 .זכריה היה אדם שאהב את הטבע, את החי והצומח והעביר את ידיעותיו ואהבתו לטבע גם לבניו. היה איש של עבודת כפיים, אדם משכיל וצנוע, שאהב את חיי הקיבוץ והיה חבר נאמן ומסור. יהי זכרו ברוך.הבית היה שומר מסורת והאב היה קשור ל "שטיבל" חסידי, האווירה היתה ליברלית וכל אחד הלך לדרכו,
הבנים )3 אחים( לכיוון התבוללות, תנועות שמאלניות ולימודים אקדמאים ובסופו של דבר הגרו לארה״ב-
בחלקם לפעילות ציונית. הבנות )2 אחיות( לתנועות הציוניות. סטלה למדה בגימנסיה היהודית בווינה והיתה
חברה ב ״השומר הצעיר״. אחרי מות אביה למדה מקצוע – גננת.
ב-1930 היה ניסיון של איחוד בין השומר הצעיר הווינאי ובין "בלאו-ויס" והודק הקשר עם תכלת לבן הצ׳כי.
שם היא פגשה את זכריה, יצאה להכשרה ועלתה ב – 1932.
היא וזכריה הצטרפו לקבוץ ג׳ בחיפה והיו בין הראשונים שעברו לנקודת ההתיישבות ב ״ואדי חוארית״.
הוטל עליה תפקיד האקונומית – ניהול מטבח בתקציב של 3 גרוש ליום כלכלה, גם בערך הכסף דאז, היה
זה תפקיד קשה. ב-1940 התגייס זכריה לצבא הבריטי וב- 1941 נפל בשבי. באו שנים קשות של ניתוק לה
ולגיורא. אמה מתה )אחת הסבתות הראשונות במשק( וגם אסון התרחש באותה עת-מת עליה תינוק בשעת
הלידה. בתקופה זו נשלחה להכשיר עצמה לגננת, באחד המחזורים הראשונים של סמינר הקבוצים. נגמרה
המלחמה, חזר זכריה, נולד עומר, מחזור אחרי מחזור של ילדים עבר את ״גן סטלה״. החיים לא פינקו אותה
ובשנית שכלה תינוק.
היא חייתה את התלבטויותיו של החינוך המשותף כמעט מראשיתו, שנים בתור גננת, מטפלת שכבת
הנעורים, מרכזת חינוך, חברה בוועדת חינוך המרכזית ומדריכה בסמינר.
היתה מנהלת המטבח לפני עידן השפע ובחלקה נפלה השמחה לחנוך את חדר-האכל החדש בחנוכה. כבר
בהיותה חולה נסעה לארה״ב לבקר את אחיה החולה.
היא אהבה לשמוח – לא היה חג חנוכה בלי מסיבת לביבות בחדרה. תפקיד גדול בחייה – הנכדים – השפיעה
עליהם רוב אהבה וחיבה. ידעה לשמור על קשרי ידידות מעבר למרחקי זמן ומרחב.
נפטרה ממחלה ממארת, הניחה אחריה את בעלה זכריה, הבנים: בר-גיורא ועומר, נכדים, משפחה בקבוץ, בארץ
ובגולה. 

״מזכריה אני מקבלת מכתבים, מדי פעם שולחת לו חבילה – מותר רק פעם ב-3 חדשים – אומרים שהם
מקבלים חבילות מהצלב האדום האנגלי.
הישארו בריאים, יקירי, ותכתבו גם שאמא איננה עוד. גם היא רוצה שלא נשכח אחד את השני. אני מצידי יושבת
שוב לזמן הקרוב ב"בית השני שלי" )השרון(. לכל הצרות מתרגלים ובעיקר שהרופאים והבנות המטפלות
טובים ונעימים ובאמת דואגים 100 אחוז. לפי דעתם אפשר וכדאי להמשיך. לא תמיד אני משוכנעת – אבל
כעת שוב יותר טוב לי״. (ממכתב) 

… למדני אלוהי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל, על החרות הזאת; לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל, למד את שפתותי ברכה ושיח הלל. בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי
היום כתמול שלשום, לבל יהיה יומי הרגל – לאה גולדברג (נמצא בפנקס של סטלה).