משה נולד בדרום הודו, בקוצ׳ין. עסקי משפחתו היו קשורים בדייג. כבר בצעירותו התבלט משה בכישוריו האינטלקטואליים והחברתיים לכן זכה להמשיך בלימודיו. בתקופת לימודיו התקרב מחד אל רעיונותיו של גאנדי אך מאידך, ראה בארץ ישראל את ביתם של היהודים. זמן קצר לאחר מכן ידע שברצונו וביכולתו לעורר את הקהילה היהודית בקוצ׳ין לקראת עליה לארץ ישראל. משה נקלט בקיבוצנו בקלות יחסית, התחיל לעבוד בגן ירק ובפרדס. כשנתיים לאחר מכן התגייס לצבא והשתתף במלחמת סיני. אחרי שחרורו עבד זמן רב בחקלאות, בחדר האוכל, בחדר הנשק, בניקיונות ולאחרונה בעבודת־ עזר במרפאה. לכל העבודות התמסר באהבה ובחריצות, ודייק בכל מצווה קטנה כגדולה. במלחמת סיני התחילה מחלתו המסתורית. אותה מחלה שליוותה אותו עד סוף חייו. במשך כמעט שלושים שנה למד להבליג על כאביו וסבלו ולהסתירם מהציבור. 

הוא ידע להתגבר על כל אותם לילות בהם נדדה שנתו כדי שיוכל להמשיך בפעילותו. הוא אהב את בני משפחתו אהבת נפש וחבל שהילדים לא הכירו את אביהם הבריא. באופיו היה איש חברה וגילה דאגה רבה לכל עולה קוצ׳ין בקיבוצנו. הוא הקפיד לשמור על קשרים עם כל פרט ופרט בחמולה הגדולה שלו וידע את הנעשה אצלם כל הזמן. כשגברה מחלתו הפך ביתו של משה למרכז לעולי קוצ׳ין. למשה משפחה ענפה בארץ, אבל העדה כולה היתה משפחתו ויהיה לה קשה בלעדיו. דברי חברים: טעם חייו של משה היה ברצון לעזור לבני אדם, וזה חייב הקרבה עצמית ופעילות צנועה ומסורה. כוחותיו ניזונו מהרצון הבלתי פוסק להיות שותף לבניה של חברה, אשר תחיה בדרכים של יושר, אמון ושלום… את ביתו בקיבוץ טיפח באהבה, את הגינה ליד ביתו הפך לגן פורח. נזכור תמיד את משה כפי שהוא היה…