אמא אשה יפה, צנועה, שקטה וכל כך חזקה.
אני אוהב אותך מאוד.
אני רואה אותך מלאת יופי ואצילות מלווה
בכאב ועצב.
רק בשנים האחרונות התחלת לספר קטעים שחווית. עם כל ספר שורשים של נכד הוספת חלק ועד מותך
לא הושלם כל הסיפור הבלתי נתפס של מסע חייך.
חווית את מותם של אחיך ואחותך והוריך שנעלמו בהרי החושך האנושי, ואת, בודדה בעולם יצאת בגיל 20
מאושוויץ לצעדת המוות שגם אותה שרדת וניצחת.
הגעת לאושר כאשר פגשת את אבא וביחד התחלתם לבנות משפחה חדשה שמלאה אותך שמחה והחלה
להאיר דרכך. כמה שמחת עם כל ילד וכל נכד שנוסף והגדיל את משפחתנו. אושרך הגדול ביותר היה כאשר
הנכדים והנינים הקיפו אותך ודרכם יצרת שורשים חדשים לנו. למרות שהיו שורשים מלמעלה…
קשה היתה לך הפרידה מאבא. זכורה לי התקופה האחרונה של חייו, כשלא עזבת אותו לרגע, טיפלת בו
במסירות רבה והענקת אהבה וחום.
לאחר מכן הבדידות שלמדת לחיות גם איתה, והדיכאון שחזר מימים שחורים, ולא הרפה.
גם בשנה האחרונה לא הסכמת לוותר על החופש והעצמאות. סירבת להיכנס לבית שקמה – הסברת שזה
מזכיר לך ימים אחרים.
את נתת לי את הדוגמא וההבנה למהות המילה קבלה. קיבלת את כל מה שהגיע וקרה בהבנה, גם אם לווה
בכאב או באושר. לא התלוננת לא התווכחת. לא זכור לי שכעסת הרבה. רק היום אני מבין כמה חזקה היית
לצידנו כל השנים.
אמא תודה לך על שהבאת אותי לעולם הזה על הטוב והרע שבו, על שנתת לי להוביל דרכי ותמכת בכל אשר
עשיתי.
מיכאל

סבתא מרים מספרת לנכד:
נולדתי בפולין בעיר לודג' ב-1925.12.20 .היינו ארבעה ילדים בבית. בעודי בת 9 ,אחי הקטן בן ה-7 נדחף
מהרכבת בדרכו לבית הספר על-ידי אנטישמים.
כשסיימתי את בית הספר, התכוונתי להמשיך ללמוד בגימנסיה – רציתי להיות רואת חשבון. בלילה שלפני
היום הראשון ללימודי, הגרמנים כבשו את פולין. אחי הגדול, איציק היה חייל בצבא. תוך כדי המלחמה הוא
נלקח בשבי, נשלח לגטו ולאחר מכן נלקח למחנה עבודה ושם הוא נפטר. אחותי הגדולה היתה נשואה והיא
לא גרה איתנו. כשהתחילה המלחמה היא נעלמה ולא שמענו ממנה יותר.
לאחר לילה שהיינו במקלט, הורי בקשו ממני שאברח, כי הם פחדו שיקרה לי משהו. ברחתי עם עוד חמש
מחברותיי לכיוון רוסיה, כשהגרמנים מפציצים כל הזמן מלמעלה על-ידי מטוסים. כל אחת מאיתנו ניסתה
להתחבא ובסופו של דבר איבדנו אחת את השנייה ונותרתי לבדי.
בהמשך הדרך הגרמנים תפסו אותי ושלחו אותי למחנה ריכוז, שם עברתי הרבה עינויים.
110
בשלב מסוים העבירו אותנו מגטו לודג' לאושוויץ. לקחו אותנו ברכבת מסע – היו שם המוני אנשים – אי
אפשר היה לזוז, לא היו מים, לא היה אור ולא ניתן היה לצאת לעשות את הצרכים. המוני אנשים מתו תוך כדי
הנסיעה ברכבת. נסענו כל הלילה וכשהגענו ראינו לפנינו המוני אנשים קרחים ורזים מאוד – חשבנו שהגענו
לבית משוגעים.
התנאים במחנה היו נוראיים…
יום אחד הודיעו לנו שלוקחים אותנו למקלחות. כשהיינו כבר שם, נכנסו לפתע שני קצינים והוציאו כמה
נשים החוצה – ביניהן הייתי אני. הם שלחו אותנו למחנה עבודה. מאוחר יותר הסתבר לי שאותן "מקלחות"
היו תאי הגאזים שבהם חיסלו וגרמו למותם של מיליוני אנשים. אני זוכרת שבאמת היה שם ריח נוראי, בלתי
נסבל.
כשהוציאו אותנו משם לא היו לי בגדים – למעט שמלה ללא בגד נוסף מתחתיה. החיים במחנה היו מאוד
קשים. ישנו במיטות קומתיים צפופות, אוכל כמעט ולא קיבלנו ומה שנתנו היה מאוד לא טעים. בתחילה
הייתי מקיאה כל הזמן, עם הזמן התרגלתי לאוכל.
באמצע הלילה היו מעירים אותנו, מעמידים אותנו בשורה – כדי לספור אותנו ולוודא שאיש לא ברח.
יום אחד שלחו אותנו ברגל למחנה אחר. הדרך היתה ארוכה וקשה. הלכנו כל הזמן בשלג. לי לא היו נעלים
אך מצאתי כמה בדים ואיתם עטפתי את הרגליים כדי שלא יקפאו לי לגמרי. כל מי שהתקשה בהליכה או
נפל הגרמנים היו הורגים אותו על המקום. היות ולא היו לי נעליים, חברי שמו אותי באמצע השורות כדי
שהגרמנים לא יראו שאין לי נעליים – אם הם היו רואים הם היו הורגים אתי.
בלילה הלינו אותנו בדיר כבשים. למחרת שוב היינו אמורים להמשיך את דרכנו בשלג המקפיא. לא ידעתי
כיצד להמשיך בלי נעליים. יום אחד, שהיה יום א' לא הלכנו )יום א' זה שבת אצל הגויים(, בא קצין מבוגר
)שהיה נראה קצת יותר הומאני מאחרים( ואמר שמי שאין לו נעליים יבוא אליו ויקבל נעליים. ניגשתי אליו
וקיבלתי ממנו נעליים של חייל – מאוד כבדות – אך כמובן שבשבילי היו אלו נעליים מצוינות. ידעתי שעכשיו
לא יהרגו אותי. למחרת הלכתי קדימה, ראה אותי קצין אוקראיני והסתכל כל הזמן על הנעליים שלי. מייד
הבנתי שהוא רוצה את הנעליים שלי ושוב התחבאתי בין מאות האנשים שהלכו איתי כדי שלא ימצא אותי…
המשכנו ללכת – הרגלים שלנו היו קפואות ושחורות מהקור הנוראי, היינו מאוד רעבים. בלילה אחד האנשים
מצא כלב והרג אותו כדי שנוכל לאכול ממנו. את הכבד של הכלב נתנו לי, אך למרות שהייתי מאוד רעבה
לא נגעתי בו כי ריחמתי על הכלב… הלכתי לישון רעבה. פתאום שמענו רעש גדול ואנשים צעקו "פתחו את
השער", אנשים התחילו לרוץ…
אני הייתי מאוד עייפה וחלשה ולא יכולתי לקום. בשלב מסוים ניגש אלי מישהו ואמר לי: "קומי, קומי, הרוסים
הגיעו והם משחררים אותנו". באותו רגע התעלפתי… כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית חולים רוסי
ונאמר לי שהייתי המון זמן בלי הכרה ושכמעט מתתי.
לאחר שהתאוששתי גנרל רוסי אחד שאל אותי אם אני רוצה להיות אחות – הסכמתי. תוך כדי עבודה בבית
החולים, למדתי במשך שנה להיות אחות. בשלב מסוים ברחתי עם חבר שהיה איתי חזרה לפולין, שם
הצטרפתי ל"קיבוץ" שהקימו פליטי מלחמה יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. בקיבוץ הזה פגשתי את
שלמה – כשהייתי בת 20 התחתנו. לאחר מכן עלינו על אוניה שבה היו כ-000,3 איש, כשפני כולנו לארץ
פלשתין.
כשהגענו לנמל חיפה, ראינו את חיפה על אורותיה הרבים – מאוד התרגשנו, אך לא לקח הרבה זמן, והאנגלים
ששלטו אז בארץ, עלו לאוניה ושלחו אותנו למחנה פליטים בקפריסין.
בקפריסין נולד בני הראשון – מיכאל. לאחר כמה שבועות, הגיעה גולדה מאיר ודאגה לשחרורם של כל
המשפחות שהיו להן תינוקות. כשהגענו לארץ ביקשנו להגיע לקיבוץ גבעת חיים, כי ידענו שיש לנו שם
בני דודים ורצינו להצטרף אליהם. בגיל 25 ילדתי את עתליה )אמא שלך(. באותה שנה היה פילוג בגבעת
חיים ואנחנו נשארנו בגבעת חיים מאוחד. בגיל 35 נולד בני הקטן – מאיר. בשנת 1963 התחלתי לעבוד
בבית החרושת "פריגת" – שם אני עובדת עד היום במחלקת ה"בוטניה". ב-1990 נפטר בעלי – שלמה ז"ל
– ממחלת הסרטן כתוצאה מעישון סיגריות. כיום אני אמא לשלושה ילדים, סבתא לתשעה נכדים וסבתא
רבה לשני נינים.