מלכה נולדה בכפר בהנצי׳ן, מחוז קרקוב בגליציה המערבית. קרוב ללידתה התייתמה מאמה יחד עם אחותה הגדולה ממנה בשנתיים. לאביה, נכה מלחמת העולם הראשונה ולאשתו השניה נולדו עוד 3 בנים. מילדותה עבדה בבית ובמשק החקלאי. בגיל צעיר עברה לקרקוב, התחתנה וניהלה בית מסורתי. בפרוץ מלחמת העולם השניה עברו עליה זוועות הגיטו – מרכבת נזרק אליה פתק: "אנו נוסעים למות״. בעת חיסול הגיטו התחבאה בעלית גג עם קבוצת יהודים ומשם ראתה את טבח אלפי יהודי קרקוב, ביניהם אהובי נפשה. נכלאה ונדדה במחנות, רעבה ועבדה עבודת פרך – שבעה מכות ועינויים. עם נסיגת הגרמנים הועברה לשטח הרייך, בדרך נורו ונשארו המפגרים ויוצאי הדופן. בליל גשם וסערת ברקים, הצליחה לברוח ולהסתתר בכפר בסביבת ליפציג – עד לשחרור. אחרי השחרור נדדה וחפשה שריד ממשפחתה העניפה. שכולה וגלמודה חזרה לקרקוב, התחילה לעבוד במטבח עממי, תחנת מעבר ל "בריחה" ולעליה. הרבה חברים בארץ רוחשים לה חיבה מהימים ההם. התחתנה, ועם בעלה יצחק ובנה צבי עלתה בתחילת 1950 ארצה. הצטרפה לגבעת-חיים, השתלבה יפה בעבודה, עבדה במטבח הורים ובבישול מיוחד לדיאטה. צל שחור של קורות חייה רבץ והעיק – אהבתה למשפחתה, לילדיה, לוותה בדאגה תמידית שמקורה ברישומי האימים שלא עזבוה כל ימי חייה. הוכרעה ע״י מחלה ממארת, בפרוס יום הזיכרון לחללי השואה. השאירה את בעלה יצחק, ילדיה: צבי וברכה, משפחה בארץ. לא זכתה לראות את נכדיה בחייה. מדברי חברים מרילה – בישותה והופעתה סמלה את רצון העז והאופטימיות שבחיים. אשה נפלאה, מסורה, בעלת הבנה, בקול העליז שלה הרגשנו רוח חיים וחדוות חיים. תמיד אמרה לי: "את כמו אחות שלי" ואני כלפיך הרגשתי אותו דבר. בשמחה ובצער היינו יחד ולא עוד כל אחת לבדה. מלכה ידעה להתגבר על הזרות בפגישה הראשונה, לקרב זרים לחבורה עליזה של נופשים. ידעה למצוא אנשים שהיו זקוקים במיוחד לידידות ולהשפיע עליהם רוב אהבתה בסימנים קטנים של תשומת לב. היתה כה טובה עד כי מוכרחה היתה להתחלק בכל עם הקרובים לה וע״י כך העשירה אחרים ואת עצמה.