לאמא.

 מזל, בתם של ויקטוריה ומשה נחום, נולדה בעיר איזמיר, בטורקיה – ילדה שלישית בין ששת ילדי המשפחה. בשנות ילדותה הראשונות חלתה מאוד והייתה נתונה בסכנת חיים. שנות מחלתה פגעו קשה באפשרותה ללמוד בבית הספר. כשהבריאה ממחלתה הקשה נרתמה לעבודות הבית ולטיפול באחיה הקטן, דוד, שנולד בהיותה בת 15. בית משפחת נחום היה בית חם ומלוכד. המשפחה חגגה תמיד יחד את כל החגים. הקשרים בין האחים לבין ההורים היו תמיד הדוקים. בשנת 1949 עלתה מזל עם אחיה הבוגרים, לישראל, לעיר לוד. את לוד עזבה והתקבלה לאחד הקיבוצים. שם נישאה לאפרים. באמצע שנות ה־50 באו אפרים ומזל לקיבוץ גבעת חיים, עם ילדיהם שרה ויעקב. עם בואם נולדה איילת, בתם הצעירה. לאחר תקופה קצרה נכנסה מזל לעבוד במטבח, בו עבדה עד יומה האחרון. תנאי העבודה במטבח של אז לא היו נוחים והעבודה הייתה קשה, 

ובכל זאת מזל התמידה בחריצותה, לא דרשה תנאים מיוחדים ולא התפנקה בחופשות מיוחדות, גם כאשר ארועים לא קלים קרו במשפחה הייתה במזל שמחת החיים, עם הניצוץ הממזרי בעיניים המתאימה לכל מצב, מין שובבות פלפלית, מין מזליקו שכזו… הכרנו את חום לבה של מזל, בנכונותה לעזור ולעשות מעל ומעבר למען אלה שאותם אהבה. הייתה נאמנה למשפחתה, נאמנה עד בלי גבול לחבריה, נאמנה ומסורה לעבודתה. לעצמה לא ידעה לפרגן. גם כאשר הרגישה רע וידעה שהיא חולה אנושה, לא הרשתה לעצמה להתפנק, או להיעדר מהעבודה. אפילו הקרובים לה ביותר הופתעו ממותה. בחודשים האחרונים התפללת שתזכי לראות את חתונת נכדך אופיר, ולא זכית לכך. נזכור אותך, אימא מזל, הסבתא, הרעיה, השכנה, השותפה לעבודה, החברה המסורה. נזכור את היופי שבפשטותך, את הצניעות והענווה שהיו בך תמיד. יהיה זכרך ברוך המשפחה