אמא נולדה בעיר וינה ב-1912 .אביה היה מורה ואמה ניהלה את משק הבית. בית ששם דגש על ההשכלה,
הדעתנות, אהבת הארץ בוינה ובארץ והרבה נתינה לזולת. )בתור ילדים אין דבר כזה שבת פנויה, או עובדים
או מטיילים(. ב- 1931 אמא נוסעת ללמוד באנגליה ועושה את תואר הדוקטור שלה בהיסטוריה, על גרטרוד
בל, יועצת הממשל הבריטי בהקמת עירק החדשה והאישה היחידה בתפקיד כה רם בממלכה הבריטית.
נדמה לי שהמחקר על גרטרוד בל עיצב חלק נכבד מאישיותה העצמאית של אמא לעתיד.
אמא מצטרפת לקבוצת ההכשרה בגולמינץ ומכירה את מי שבהמשך יגיעו לגבעת חיים, ואת המדריך יפה
התואר ורב הכריזמה – אבא.
ב- 1935 אמא עולה לארץ עם אחותה לוטה ומגיעה לגבעת חיים, בה כבר היתה קבוצה גדולה של חבריה
מתנועת "תכלת לבן" מההכשרה בגולמינץ.
ב- 1936 אומרת אמא "אני רוצה להיות אדון לעצמי, לא להחליט לגבי אחרים ולא שיחליט מישהו לגבי״. היא
עוזבת את הקיבוץ ועוברת לגור בירושלים – אמא מעולם לא ממש אהבה את רעיון הקיבוץ.
בירושלים היא נעשית מזכירתו של ד״ר יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית על הר הצופים,
ובתוך כך נפגשת עם כל המנהיגים והפעילים בארץ. ב-1944 בביקור בגבעת חיים פוגשת אמא את אבא
פרנטו ואת יעל רעייתו עם בתם שולה, אך עדיין ממשיכה לעבוד כמזכירת דיקן האוניברסיטה העברית ד״ר
מאגנס ואף הוצע לה קידום – לרכז את פעילות ארגון ״הדסה״. מרטין בובר אמר לה אז: אסור לך בשום אופן
לעזוב את תפקידך אצל מאגנס כי לא יהיה מי שיוכל למלא את מקומך. "אני אעשה את שניהם", השיבה
אמא, אבל אז… ב-1945 פרנטו עם בתו שולמית מבקשים את ידה במכתב מרגש )גם היום( שבסיומו הוא
כותב לה: "אל תשאירי אותי ללא תשובה, גם אם את לא מעוניינת, הכניסי למעטפה דף נקי ושלחי לי, אני
אבין ואקבל…". מעטפה מלאה או ריקה הוא לא קיבל, כי אמא פשוט עזבה הכל בירושלים ובאה אליו לגבעת
חיים. דרך אגב, שניהם אהבו את דרך הביטוי הכתובה. גם אלינו הילדים אמא הייתה שולחת מכתבים בדואר.
מכתב אחרון שקיבלתי ממנה היה עם בחירתי למזכיר בית אלפא, מכתב שלא אפרט את תוכנו, אך בסיומו
היא כתבה לי: "אבא איננו כבר ואין לי בפני מי להשתפך, אז אני מרגישה חופשייה להשתפך בפניך – תודה".
אבא אמר על אמא – "האישה השוללת את הקיבוץ מיסודו ומגשימה אותו במלואו… היא משהו מיוחד"…
ואכן הרבה שנים אמא ערכה את יומן הקיבוץ, שנתן לה במה ושימוש במילה הכתובה, אותה כל־כך כיבדה
ואהבה, וגם אפשר לה להביע את דעותיה על חיי הקיבוץ, שלא תמיד הסכימה עימם, אך תמיד הגשימה
אותם.
מאורעות ״השבת השחורה״ – אבא נעצר ואמא נוסעת לבקר אותו במחנה המעצר ומביאה לו את הצ׳לו,
שיהיה גם משהו לנשמה.
1946 המשפחה גדלה, לשולה מצטרפים התאומים יעקב וברכה, אחר-כך יהודה ואיתן, הפכנו למשפחה
מרובת ילדים.
50
-1946 אמא מתחילה את צעדיה הראשונים בחקלאות ונשארת בה עד הדלקת המשואה עם גיורא ויורם גור
ביום העצמאות האחרון.
היית אישה ואמא מיוחדת, דעתנית ומעורבת. כושר ההבנה שלך להתמצא בכל מה שהעסיק אותנו או את
בנינו, נכדייך, נתן לך את היכולת המופלאה לתקשר עם כולם. הנכדים מאוד אהבו לבוא אליך, לבד וביחד,
לשתף ולשוחח אתך על עשייתם והקורות אותם, עם עבודות הגמר והתארים השונים, כדי שתעבירי ביקורת
סופית.
לסיום לא נותר אלא להודות על הרבה שנים משותפות, עם משפחה גדולה ומלוכדת סביבך.
יענקל׳ה
אמא שלנו
לפני כחצי שנה התארחנו, אמא, יעקב, איתן ואני אצל ברכה לארוחת צהריים באלמגור. עלה לדיון סביב
השולחן נושא המתח שהיה קיים, אצל יוצאי כל הארצות, בין שתי מולדות )בין ארץ המוצא לבין ישראל(.
אמא סיפרה שבשבוע הראשון לאחר עלייתה לארץ בסתיו 1935 עשתה טיול לגליל. כשראתה בדגניה אמת
מים, כשרחצה במימי "התנור" ולפנות ערב עם השקיעה ראתה את הצבע הוורוד של הר החרמון ושנה
לאחר מכן הייתה בקונצרט של הפילהרמונית עם ארתורו טוסקניני – ידעה שיש לה בארץ את כל מה שחשוב
לה במולדת.
כל השנים בית אמא ואבא היה מרכז המשפחה. כשהיינו ילדים בימי שישי היינו יושבים סביב שולחן ארוחת
ארבע עם קומקום הנחושת והפרקולטור, שלקח לאמא הרבה שנים להחליפם בקומקום החשמלי. היינו
יושבים ההורים והילדים יחד ומשתפים אחד את השני בקורות אותנו במשך השבוע. סבתא שלנו כתבה
לאמא שאף פעם לא ראתה בעיה מי רוחץ כלים אחרי ארוחת ארבע: אמא הכינה ואחד מאתנו היה רוחץ את
הכלים ללא דיון.
מסורות משפחתיות נולדו והתקיימו במשך עשרות שנים בתוך הבית. חגיגת חנוכה, שתחילתה בהזמנת
סבא וסבתא מירושלים וככל שהתרחבה המשפחה נוספו בני ובנות זוג, נכדים ונינים, ובמשך כל השנים לא
החסרנו אף לא פעם אחת את חנוכה. בהתחלה אבא וברכה עם הצ׳לו ואני בחליל, בהמשך לאחר שאבא
הלך לעולמו אני עם הגיטרה ואמא סופרת כמה אנשים היא מצליחה להכניס אליה הביתה. כשספרה 35
אמרה: עכשיו זה יעבור אליכם. אבל לא ויתרנו לה עד חנוכה האחרון: הדלקת נרות עושים אצל אמא, כל
הנינים. עומדים מול החלון ומדליקים כל אחד את החנוכייה שלו, ואנחנו בשירה אדירה של "מה עוז צור"
ו״אור ליקום"….
סיפורים כמו "העגלה שנפלה לבור", "המלך קביטש-קבאטש" וסיפורו של אבא "האווירייה העברית" מתוך
מחנה המעצר ברפיח לאחר "השבת השחורה". הסיפור כיצד גדלים אבטיחים מתחת מיטתו של אבא, כמו
גם מסורת עץ השוקולד שנולד מתוך טיולי השבת לחולות עטה, מסורת שעברה כחוט השני בין כל דורות
המשפחה.
סיפור עץ השוקולד שימש אותנו רק לאחרונה לפני שנתיים ביום ההולדת 95 של אמא, כשאספנו בחורשה
בחולות עטה את כל המשפחה המורחבת, כל הנכדים והנינים של ניצרי ירוזלם וקליין, והלכנו כולם יחד
לחפש את עץ השוקולד. בעצים הראשונים לא מצאנו אותו, וכבר חשבנו שאולי באנו בעונה הלא מתאימה
עד שלפתע נמצא עץ השוקולד ועליו גדלות משבצות משבצות של שוקולד, כולל שוקולד בהכשרת הבד״צ
לחלק החרדי של המשפחה .
אמא היוותה את מרכז הקשר עם כל משפחת ירוזלם, בני דודיה מכל העולם, אחיה ואחיותיה, שמלבד לוטה
ז״ל, מיכאל מרים וחווה ייבדלו לחיים ארוכים, הנמצאים עימנו כאן. בנסיעותיה בכל רחבי הארץ לבקר את
המשפחה פרנסה אמא את חברת אגד הרבה מאד שנים.
51
אמא היתה תעשייה זעירה של איש אחד. זה התחיל ביין תפוחים שעשינו יחד כשהיינו ילדים, בחמאה
שעשתה אמא משמנת שהביא אבא מהרפת, וזה המשיך בריבות. שמעה של ריבת הגויאבות הגיע עד
למיתלה בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. החברים שלי לא היו נותנים לי להגיע מחופשה אם לא הייתי
מביא להם קופסא של 3 קילו של ריבת גויאבות שאמא הכינה. עוד השנה עמלה אמא על ריבת תותים וריבת
שזיפים אירופיים ואני בסך הכול הייתי ספק חומרי הגלם.
מדי יום שישי היתה אמא מביאה לארוחות הערב אצלנו את עוגות "הפסים" המיוחדות שלה במילוי תפוחים
ללא סוכר ובמילוי ריבה.
אמא נודעה בעוגיות שלה מבצק ה״שליש" הירחים עם קמח הבוטנים, המעוינים עם הסוכר שמפוזר עליהם,
והמקלות שנקראו בפי כל "הסיגרים". עוגיות אלו שימשו את אמא בביקורי השמחה והאבל שהיתה מבקרת
חברים בגבעת חיים והם היוו הסמל המסחרי שלה.
תילי תילים של סיפורים סיפרה לנו אמא על התקופה הירושלמית: על העבודה מול מאגנס, כנשיא
האוניברסיטה העברית, על הפגישות עם מרטין בובר והוגו ברגמן, על העבודה המשותפת עם הנרייטה
סאלד בארגון הדסה, על יום הולדת 80 של הנרייטה סאלד שבו אמרה לאמא: "את כל ההספדים שמעתי כבר
ביום הולדת 75 ,אני רוצה יום הולדת אחר".
חלק גדול מהסיפורים של אמא נסבו סביב חבורת הטיולים בירושלים, חבורה שטיילה בכל מקום בארץ;
ביהודה ושומרון, בגליל, בפרוזדור ירושלים ובכל מקום. טיולים בעלי מונתר ומשם למרסבא ולסנט ג׳ורג׳
בוואדי קלט, טיולים על הגלבוע ובגליל, והכל כמובן ברגל לפני קום המדינה.
בעיני אמא המצאת המאה לא היתה פצצת האטום, אפילו לא המחשב. בעיני אמא המצאת המאה היתה
הקלנוע. הקלנוע אפשר לה להיות ניידת ולהביא אותה תוך עצמאות לכל המקומות שהיו חשובים לה, אם
זה לבקר חבר חולה, או לברך חבר לרגל שמחה. אמא השתמשה בקלנוע כרכב 4 על 4 ,נכנסה בין השורות
בפרדס כשעוד גזמה את העצים, אספה פומלית שנשארה על הארץ לאחר הקטיף וחילקה לכל חבריה
וחברותיה. הקלנוע הביא אותה לבית הקברות להשקות את הקבר של אבא וכל יקירי המשפחה האחרים.
אמא הקדישה תשומת לב מיוחדת לאנשים שמכל סיבה שהיא לא יצאו מביתם, והיתה מבקרת אותם
ומהווה להם חברה. אני מקווה שנעמי לא תכעס עלי אם אספר משהו על יחסיה המיוחדים של אמא עם
שרוליק גלר, בתקופה שהיה מרותק לביתו. אמא היתה נכנסת אליו מדי יום שישי לאחר סיור בוקר בו מצאה
כמה פרחי ורד, היתה מביאה את צרור הוורדים לשרוליק והם היו יושבים ומשוחחים. אמא אהבה מאוד את
הלשון החדה של שרוליק ובעיקר את סיפוריו מהבית, וכששחליק היה נכנס להרצאות היתה אמא אומרת
לו; "סליחה, יש לי משהו בתנור, אני חייבת לחזור הביתה". עד כדי כך נמשך הריטואל לאורך זמן שבהמשך
כשהיתה נכנסת לביתו היה שרוליק שואל אותה "נו, יש לך משהו בתנור?"
שנות עבודתה של אמא ב״גוש הזקן" ליד בית המלאכה לנשק של ההגנה היוו את אחת מהתקופות היפות
של אמא. עבודה עם ילדים, עבודה עם המתנדבים הראשונים, וקשר של הערכה הדדית עם אנשי "המספוא"
שעבדו לידה. תפוחי "רנטים", "יופי גליה" ו״יהונתן" היו חלק מזני התפוחים בבוסתן, ו "סולטנינה" ללא
גרעינים ו״מוסקט" בין זני הענבים. צוות הכרם היווה מוקד להשתייכות וארוחות הבוקר והשיחות בעקבותיהם
היוו שם דבר עבור אמא. לאמא היה סיפוק רב מהקשרים שנשארו לה לאורך השנים עם אותם בנות ובנים
מכל המחזורים הבוגרים של גבעת חיים שעבדו איתה בכרם ובמטע ונתנו לה אפשרות להשפיע על היחס
לעבודה וחשיבותה של עבודת הילדים. אמא המשיכה לעבוד בחקלאות עד גיל 85 כשהיא גוזמת בפרדס.
עובדת ממושמעת, כפופה "לבוס" שלה, שזה הייתי אני… אמא מדדה את הספקיה בכל יום ויום, וידעה
להגיד לעצמה: "היום עשיתי עוד עץ", או "עוד שורה". כחודשיים לאחר שסיימה את עבודתה בפרדס בגיל
85 ,אמרה לי באחת מאותן שיחות השבת שלנו "אני לא מבינה איך היה לי זמן לעבוד…".
לאמא היתה מערכת מסועפת של התכתבויות, מאז בואה לארץ ועד כמעט יומה האחרון, עם בני משפחה,
חברים וידידים שרכשה לעצמה במשך כל השנים. מכתבים אלה שימשו את אמא בבואה לכתוב את ספרה:
״קורות חיי״ שהוציאה ביום הולדת 90 . הספר מורכב כולו מקטעי מכתבים אותנטיים שנשמרו אצלה בתיקים
רבים.
לעולם אמא לא היתה מרוצה מדברים שכתבה או אמירות שאמרה. תמיד נזכרה בעוד דבר־מה חשוב
ששכחה להוסיף או ביקרה אחרים שלא הזכירו דבר שנראה לה מהותי. חברים בגבעת חיים זוכרים לאמא
52
את הספדיה על יקיריהם, בהם ידעה אמא למצוא את הנקודה המיוחדת והאופיינית לכל אחד.
גאווה גדולה ממלאת אותי כל פעם מחדש כשאני מדבר על אמא שלנו. שעות רבות ביליתי במחיצתה
בשיחות על נושאים שונים. שיחות אלה נתנו לי חוויה אינטלקטואלית ומשפחתית גדולה. הגענו אמא ואני
ליחסי קירבה מיוחדים בהם סיפרה לי אמא סיפורים אינטימיים שלא העזה לדבר עליהם כל השנים.
התברכתי באמא שידעה מה היא רוצה, ידעה מצוין מה היא לא רוצה, אמא שקיבלה בהבנה את צורך הקיבוץ
בשינוי, אמא שהעדיפה להשאיר את הטלוויזיה סגורה כי לא אהבה לשמוע את רוח הנכאים והפוליטיקה
הלא יפה שניבטו מן המרקע.
אני מרגיש מלא סיפוק שזכיתי באמא צלולה, ובעלת זיכרון יוצא דופן עד רגעיה האחרונים. חמש שעות
לפני מותה שלחה אותי להביא לה סוכרייה חמוצה מקופסת הפח שנמצאת במקרר. בחרה בסוכרייה צהובה
והתענגה על מציצתה כמו ילדה. זו האמא שאזכור.
יהודה.