אבא מאוד קשה להיפרד ממך. היו לנו הרבה רגעים טובים ביחד וגם פחות טובים. יש לי הרבה זכרונות ילדות איתך. אני זוכר שבגיל שלוש חזרתי הביתה מהגן, פתחתי את הדלת וראיתי אותך שוכב על הספה עם פנים מכוסות ביוד. אני עמדתי בדלת בפה פעור כמה דקות. בשלב מאוחר יותר סיפרת לי שהיתה לך תאונת דרכים, וזה אחד הדברים שנשארו איתי עד היום. עברתי איתך ועם אמא כמה מקומות עד שהגענו לקיבוץ. בתקופה זו היתה לינה משותפת וישנו בבתי ילדים. היה לי מאוד כיף שהיית משכיב אותי לישון. ישבת לידי עד שנרדמתי. כשהייתי בן 9 פרצה מלחמת יום כיפור. זה היה ביום שבת, אתה ואמא ישנתם במיטה. אני הערתי אותך בשתיים בצהריים ואמרתי לך שפרצה מלחמה. לא האמנת לי עד ששמעת את החדשות ואז מהר מאוד לבשת מדים ונסעת. רק אחרי שבועיים שמענו ממך כאשר אמא מדברת איתך בטלפון, ביד אחת מחזיקה את דני, חגי צמוד לרגליים ואני צועק: אמא, אני רוצה לדבר עם אבא. הצלחתי להחליף איתך כמה מילים, היתה לי הרגשה טובה. כאשר חזרת מהמלחמה הדברים השתנו, חזרת בן-אדם אחר. אני זוכר שאתה מאוד דאגת לי כששמעת שנכנסתי ללבנון. כשסיימתי את הצבא נסעתי ללונדון. מדי פעם היינו בקשר. זו היתה תקופת הלימודים שלך. כאשר חזרתי מחו"ל, ואתה לקחת אותי משדה התעופה, היה לי טוב לדבר איתך על הלימודים שלך ועל המשפחה. בתקופה אחרונה התחזק מאוד הקשר בינינו. הייתי בא אילך המון והיינו יושבים ומדברים על כל מיני דברים. היית מאוד נינוח. אתה אהבת את הנכדים שלך והיית מתעניין הרבה. קשה לי מאוד להיפרד ממך, אני יודע שאתה מאוד אהבת אותי. אני נפרד ממך בגעגועים. שלך, בנך הבכור – אסף.

ישראל אתמול בבוקר חלפתי על פניך עם אופניי, בדרכי לעבודה. בירכת אותי כתמיד בבוקר טוב וכחמש דקות לאחר מכן, תוך שיחת טלפון יומיומית של בוקר, עם שושי, נדם ליבך. כך, יושב על הספה בביתך הצנוע והחם. כן, שכן שלי, כמה עצוב היה לי. עולים בי זיכרונות, כמה שמחת כשדפקתי בדלתך, לביקור, התקבלתי בחיוך רחב. על שולחנך מונחים 14 העיתונים וספר קריאה. תמיד התעניינת בשלומי ובשלום משפחתי וסיפרת על שלך. סיפרת על העבודה, על הבילויים, הסרטים הרבים שהלכת עם שושי ועל החופשות שלכם בחו"ל. בזמן שעבדת מחוץ לקיבוץ ושהית פחות בבית, היתה לך שאלה קבועה אליי, "נו, מה נשמע בקולחוז?" התעניינת בכל הפרטים, הרכילויות, )עד כמה שידעתי(, מה קורה בקיבוץ, בקלפי, לידות, חתונות וגם מי הלך לעולמו. שמחת בשמחות שלי ועזרת בעת צרה. מדי בוקר, אם נפגשנו, בירכת אותי בבוקר טוב והתעניינת בשלומי. אמרת לי: "אם את זקוקה למשהו, אני כאן!" בביקורי אצלך שמעתי הרבה סיפורים מילדותך, הוריך, הקיבוץ של פעם, נעוריך, השירות הצבאי, המלחמות ועוד ועוד… בזמן האחרון, משהיה לך הרבה זמן פנוי, הצעתי לך להעלות את הדברים על הכתב. אמרת לי כי חשבת על כך. עד כמה שידוע לי, זה לא יצא לפועל – וחבל. היתה לנו שכנות טובה ואני מאוד מודה לך על כך. פתאום הלכת, פתאום אבד לי עוד חבר, שכן. ישראל, דיברת איתי על המוות, אני יודעת ממך, שכך רצית שיקרה, ועם כל הצער והכאב לכולנו, בטוחה שהתגשמה משאלתך! ישראל, נוח על משכבך בשקט ובשלווה. תמר.