זיגי נולד בווינה כבן משפחה אמידה וענפה מצד שני הוריו. חלקם סוחרים, חלקם אקדמאים. היו לו אח
ואחות בוגרים ממנו. הם היו קרובים לתנועה הסוציאל ־ דמוקרטית, על פעילותה הפוליטית הספורטיבית
והחברתית־ השכלתית הערה.
בגיל 14 עזב זיגי את הגימנסיה, כי רצה עצמאות כלכלית. כפשרה עם הוריו למד טכנאות שיניים. בזמן הזה
היה פעיל מאד בתנועה הסוציאליסטית, היה חבר ב״שוצבונד", ארגון הגנה מחתרתי של המפלגה הסוציאל
דמוקרטית וכנראה כבר אז למד להשתמש בנשק. בשנת 1926 עלה לארץ.
זיגי הצטרף לקבוצת חלוצים קטנה שעבדה בפרדסי חדרה וציפתה להתיישבות. אלה היו שנות משבר בארץ,
הסיכוי להתיישבות היה אפסי, הקדחת עשתה שמות. על פי דרישת הרופאים חזר לאירופה, נסע על סיפון
אניית משא, במשך 4 חדשים בתור אחראי לשימון המכונות.
בשנת 1932 עלה שוב ארצה וביקש להצטרף לאחד הקיבוצים שבראשית צעדיו. לפי עצתו של ציזלינג פנה
לקיבוץ ג׳ ב״בת גלים", שהיה לפני עליה על הקרקע. כשתקפה אותו הקדחת, נשלח ב־1937 לירושלים לשם
החלפת אקלים ושם גויס לפעילות: פלוגות השדה של יצחק שדה, מפקד הישוב החדש ליד קריית ענבים
)מעלה החמישה(, פלוגות הלילה של וינגייט, גדר הצפון והעליה לחניתה, שומר ראש של בן גוריון, ומפעל
הנשק המחתרתי של גבעת חיים.
עם הקמת המדינה גויס זיגי שוב, הפעם לטיפול במעברות בכל אזור הצפון, לאחר מכן עבד בהנהלת תנובה
שימורים ונציג הסוכנות לטיפול בעולים, במפלגת אחדות העבודה ולאחרונה במח׳ הטכנית של מז״הק.
ליד כל אלה היה פעיל בבית, בוועדות ובעיקר בחוג הדרמטי, בו היה אחד השחקנים הראשיים. כשחזר
הביתה והוא בן 67 ,עבד ב״גת" עד שגברה עליו המחלה. במפעל "גבורות" מצא מקום מתאים ושם התמיד
בעבודתו עד לשבועות האחרונים. למרות פעילותו בחוץ, אשר הרחיקה אותו לתקופות ממושכות מהבית,
נשאר קשור מאד למשפחתו, דאג לחינוכו של ישי וכשנולדו נכדיו שמח בחברתם. רק בלית ברירה הסכימה
אני שיעבור לחדרי החולים, וגם שם לא משה מצידו עד הרגע האחרון.
יהי זכרו ברוך
מזיכרונותיו של זיגי: במחיצתו של בן-גוריון
זוכר אני את ביקורנו בצפת. הודעתי כרגיל למפקדת ההגנה בצפת. גם שאול אביגור נסע אתנו. בדרך נכנסנו
לסג׳רה שם ביקר את האיכר אצלו עבד בתקופה הראשונה שלו בארץ. הגענו לצפת בכביש הראשי. מול
הדואר היה מחסום של חביות ועל ידן מספר שוטרים אנגליים. בן-־גוריון שאל מה פשר המחסום. הסרג׳נט
האנגלי אמר שמסוכן ליהודים לעבור לצד השני וגם מפקד ההגנה במקום הזהיר אותנו( אז קפץ בן-גוריון
ושאל "ממתי יש לכם הזכות לחלק את הארץ או את צפת" שאל הסרג׳נט: "מה אתה רוצה לעשות שם ?
בכעס ובצעקה אמר בן־-גוריון: "זה לא עסקך" והוסיף קללה עסיסית. כולם הסמיקו ־ אך השוטרים פתחו
את הדרך. נסענו ועברנו בשלום פרט למספר אבנים שילדים ערבים יידו במכונית.