סבא יעקב סיפר לנכדתו מיכל: נולדתי בשנת 1911 בגליציה שבפולין. אבי, בצלאל ואימי רבקה, שמרו על בית מסורתי דתי, כהמשך למשפחה מסורתית דתית גדולה מאד. היינו עניים מאד. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואנחנו ברחנו לוינה. הדרך היתה קשה, היינו עשר נפשות – סבי, סבתי, הורי וששת הילדים כאשר אני הקטן, בן הזקונים. בדרך חלתה אימי ונפטרה בהיותי בן שלוש. בוינה המצב היה קשה. אבי גויס לצבא ואנחנו נשארנו עם סבא וסבתא שלא יכלו לטפל בנו. הם שלחו אותנו לבתי יתומים וסבתא היתה מתרוצצת ומבקרת אותנו. כשאבי חזר מהמלחמה הוא אסף את כולנו ושוב חיינו תשע הנפשות בדירת חדר אחד. באותה תקופה היה בוינה מעט מאד אוכל , ולמזלנו יהדות אמריקה דאגה למטבחי תמחוי ושם דאגו במיוחד לילדים. כאשר למדתי ב"חדר" הלכתי בשבת אחת לשחק כדורגל במקום ללכת לבית הכנסת. ילדים גויים, פרחחים, תפסו אותי ולקחו לי את הכיפה ואת הכדור. איך יכול הבן של בצלאל קופלר, יהודי דתי, ללכת בשבת ללא כיפה? בדרך עשיתי הסכם עם אלוהים ואמרתי: אלוהים שבשמיים, אתה הרי יודע לעשות הכל. אם אגיע הביתה עם כובע – אדע שיש אלוהים, ואם אגיע בלעדיו – אדע שאין אלוהים. כשהגעתי הביתה אבי נתן לי מנה הגונה… ומאז הפסקתי להיות דתי. למדתי שמונה כיתות בבית ספר עממי ולא המשכתי לתיכון כי הייתי צריך לצאת לעבודה לעזור בפרנסת הבית. בילדותי עסקתי הרבה בספורט ובמיוחד בשחיה. מגיל צעיר הייתי בתנועות נוער וקראתי הרבה על ארץ ישראל. כבר אז ידעתי שאני אעלה לארץ ואחיה בקיבוץ. הגעתי ארצה בשנת 1936 .היכרתי את פניה שלי, ויחד הקמנו משפחה בקיבוץ. נולדו לנו ארבע בנות – חנה, רבקה, עדה ומירי. שנים רבות עבדתי כאחראי על נושא הבניה בקיבוץ, ועשרים שנה עבדתי ב"גרנות". טוב לי בחיי בקיבוץ, בעבודה ועם המשפחה הגדולה שלנו המונה עתה גם 17 נכדים.