אבא נולד בשנת 1907 .הוא חי כמעט לכל אורכה של המאה ה־20 ,מאה שלא היתה כמותה למהפכות, מלחמות, הרג ודם, אך גם לא היתה כמותה לחידושים, המצאות ותגליות שאין דומה להם לאורך כל ההיסטוריה האנושית. גם אבא עשה מהפכה בחייו, כאשר נטש את ביתו ומשפחתו באירופה המתקרבת לקראת השואה הנוראה מכל אשר עברה על העם היהודי, כדי לבנות את ביתו ואת משפחתו במולדת הישנה המתחדשת. הכל התחיל בעיירה קטנה, סאנוק, בפולין. אבא, כמו כל הילדים היהודים, החל את לימודיו בגיל צעיר מאוד. במהרה עשה חיל בלימודיו, תוך שהוא חווה את השינויים הדרמטיים שעברה פולין באותה תקופה, אשר לא היטיבו עם היהודים. בגיל צעיר נסע לורשה הבירה, שם הוסמך לרבנות, אך עד מהרה נשבה, כמו צעירים יהודים רבים, בקסמה של ההגשמה העצמית והצטרף לתנועת "החלוץ". באותה תקופה, היו בתנועה זו אנשים רבים אשר עתידים היו להשפיע רבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל הנבנית. לאחר תקופת פעילות בתנועה יצא אבא לפריז, כדי להכשיר עצמו לחקלאות ולעלייה לארץ. העלייה היא סיפור מתח בפני עצמו: שערי הארץ היו נעולים וקבוצת יהודים מצליחה להיכלל בין חברי המכביה הראשונה ב־1932 ,אך הם נעצרים בכניסה לנמל יפו ומצליחים לבסוף להתגנב דרך לבנון לקיבוץ כפר גלעדי ומשם לגבעת השלושה, שם הקים אבא את ביתו ואת משפחתו. שאיפתו של העולה הצעיר לעסוק בחקלאות לא נסתייעה והוא נלקח מאחורי המחרשה ונשלח ללימודי הוראה, בין השאר אצל "הדוד יהושע" הלא הוא יהושע מרגולין, מראשוני וממחדשי לימודי הטבע בארץ. מקבוצה זו צמח לימים סמינר הקיבוצים. מאז עסק אבא במשך עשרות שנים בחינוך, לא לצורך פרנסה אלא כייעוד. מצויד בהשכלה יהודית והשכלה אוניברסלית רחבה ועמוקה ועם רצון בלתי נדלה לרכוש עוד ועוד ידע, הוא משרה מרוחו ומהידע שלו על אלפי תלמידים בארץ ובתפוצות, אך יותר מכל נתונה אהבתו לטבע, לחי ולצומח, ובראש ובראשונה לארץ ישראל, טבעה נופה ועתיקותיה. מאז דרכה כף רגלו של אבא לראשונה על אדמת הארץ, הוא "חרש" אותה לאורכה ולרוחבה, מבלי להתחשב בסכנות ובמגבלות שהזמן גרמן, והוליך עמו דורות של ילדים, צעירים ומבוגרים, בהם החדיר את ידיעת הארץ והאהבה אליה. בשנת 1950 עוברים אבא ומשפחתו לקיבוץ גבעת חיים. גם פה הוא משתלב בשדה החינוך ולאחר כמה שנים מקבל על עצמו את ניהול בית הספר. ב – 1959 יוצא אבא בשליחות הסוכנות היהודית והקיבוץ המאוחד לבואנוס איירס בארגנטינה, שם הוא מלמד ומנהל בבית הספר היהודי "שלום עליכם", הגדול ביותר בתפוצות. השליחות נקטעת בזמן תפיסת הצורר אייכמן, אך אבא חוזר לארגנטינה יחד עם אמא וליאורה להשלים חמש שנות פעילות ענפה וברוכה, שהדים עליה קיבלנו במשך שנים רבות מהחניכים שהגיעו משם.  בגיל בו אנשים מהיישוב פורשים לגימלאות מתמנה אבא מנהל פדגוגי של "מכללת מנשה" ובתוך כך אינו זונח את אהבתו הישנה, מקים ומנהל קורסים למדריכי ארץ ישראל עם הרבה יוזמה ומעוף ודמיון, אשר הקנו לו הערכה רבה, המוצאת את ביטויה במכתבים הרבים ודברי השבח שקיבל באותה תקופה. אפשר עוד להרבות ולספר על "חדרי הטבע" שהוקמו בכל בית ספר בדרך חלוצית ותוך יצירת יש מאין והפכו לדרך מקובלת בהוראת הטבע, על אימוצם של ילדים רבים בתוך המשפחה יחד עם סבתא ניומה, וכל זאת תוך הקמת משפחה גדולה וענפה, בנים נכדים ונינים. סבא יחיאל, בהיר מחשבה וביטוי, היה מעורה היטב בכל הנעשה בעולם, בארץ ובקיבוץ, בקי בכל הנעשה אצל כל אחד מבני המשפחה הרבים, ולא שוכח שום יום הולדת או אירוע אחר. אנו, בני המשפחה והאוהבים, השתוממנו על רצון החיים העז ועל המאבק לשמור על כבודו כאדם גם לאחר שעבר את גיל 90 והצליח להתגבר על מחלה ממארת, ואיחלנו לו שנים רבות של בריאות וצלילות הדעת, אך לא כך נסתייע. כשהצצנו, ולו על קצה המזלג, במה שהשאיר אבא אחריו, אי־אפשר שלא להתפעל מרוחב היריעה: אין כמעט תחום בתרבות האנושית שבו לא עסק. בכל נושא חפר והתעמק עד קצה גבול היכולת, אסף וקטלג כל פיסת מידע, כאילו לא חפץ להשאיר משהו לא גמור, וכך ממש עד ימיו האחרונים. אבא הותיר אחריו משפחה גדולה וענפה: 12 נכדים ו 15 נינים, ובכך בעצם הערובה שהוא ורוחו ימשיכו עמנו עוד שנים רבות. אבא, יהי זכרך ברוך. מנחם