יואל קציר – במקור קצן, נולד בשנת 1915
בפלך וולין, פולין. בעיירה שלו גרו כ-000,10
תושבים, רבים מהם יהודים. אביו היה סוחר
עורות ופרוות, ויואל היה אחד מ-12 ילדיו,
ארבעה מהאשה הראשונה, שנפטרה,
ושמונה מאמו, היא "סבתא קצן" שזכינו
להכיר אצלנו.
הבית היה שומר מצוות, קלה כחמורה, אבל
לא פנאטי. שרר כבוד הדדי בין הורים לילדים. יואל למד ב״חדר" ובישיבה, לימודי קודש בלבד. השכלה
כללית רכש ממורים פרטיים, וכן מהצצה ללימודי אחיותיו, שלמדו בבית הספר "תרבות". יותר מאוחר רכש
השכלה רחבה בכוחות עצמו.
אביו ייעד אותו לרבנות, אבל בגיל 16 עזב יואל את הישיבה, למד הנהלת חשבונות והתחיל לעבוד במקצוע
זה. בתקופה זו החל להתקרב לציונות.
אחיו הגדולים של יואל היגרו לפורטוגל, והזמינו אותו להצטרף אליהם, אך הוא לא רצה "להחליף גולה
בגולה", ונעשה פעיל בתנועת "החלוץ הצעיר". במושבת קיץ הכיר את בלה, ובשנת 1934 עלו שניהם ארצה
והגיעו לגבעת חיים.
יואל עבד בעבודת חוץ בפרדסי הדריה ושווייקה, ולמד את המקצוע ממנהלי העבודה. לאחר מכן ריכז את
ענף הפרדס בקיבוץ ואף נטע את הפרדס ב״מהדרין". מטבעו היה יואל פעיל. הוא מילא תפקידים רבים
בקיבוץ ויצא לשליחויות. כבר בסוף שנות ה-30 ,כאשר הוא ובלה אך סיימו את תהליך ההיקלטות, הם
נשלחו יחד לעזרה בפלוגת עבודה צעירה בראשון לציון, הפלוגה שהקימה את קיבוץ רביבים. בתום מלחמת
העולם יצא יואל בשליחות למחנות העקורים בגרמניה ובפולין. היתה זו שליחות קשה, הן מבחינת המפגש
עם שארית הפליטה, והן מבחינת התנאים לפעילות: ללא משכורת, ללא משרד וניירת, ללא בסיס קבוע. תוך
כדי עבודה זו פגש יואל את האחים מדר, ובזכותו הם הגיעו עם משפחותיהם לגבעת חיים.
באמצע שנות ה-60 שוב יצא יואל לשליחות, הפעם שליחות מסוג אחר: מדריך פרדס בקובה. יואל ובלה
בילו שנה מעניינת ומוצלחת בארץ זו, ואף הוזמנו פעם נוספת, אלא שאז פרצה מלחמת ששת הימים ונותקו
היחסים בין מדינת ישראל לקובה. נשארה להם חיבה מיוחדת לארץ זו.
עם שובו מקובה, החל יואל לעבוד ב״גת" וחזר למלא תפקידים בקיבוץ ובמפלגה.
במלחמת יום הכיפורים נפל משה, בעלה של שלומית, הבת הצעירה. שנה לאחר מכן, נספתה שלומית
בתאונת דרכים.
איך מתגברים על הצער? על-ידי נתינה. יואל ובלה יוצאים בשליחות חדשה, הפעם לקיבוץ ייט״ב שבבקעת
הירדן. זוג חברים מבוגרים, שגילם למעלה מ-60 ,לצד בני משקים ב״שנה שלישית". יואל שותף להקמת
המשק, בלה מארגנת את השירותים, הם נהנים מעשייה ומחברה צעירה. על שרות זה מוענק להם פרס
הרצל מטעם ההסתדרות הציונית. אחרי שנתיים יואל ובלה חוזרים לגבעת חיים מחוזקים ברוחם.
אבל שרשרת האסונות נמשכת: בלה חלתה וסבלה סבל רב. יואל טיפל בה במסירות ובאהבה.
לפתע חלתה הבת הבכירה, רחל, ונפטרה.
יואל לא נשבר. הוא המשיך לעבוד, השתתף בפעילויות החוג הבוגר, נסע לבקר משפחה בחו״ל ושמר על
קשרים חברתיים – ואפילו קשר קשרים חדשים. הוא זכה בכך שרק שבועות מעטים הפרידו בין חיים מלאים
לבין מותו.
יהי זכרו ברוך.