תאריך מאוד טעון, ב- 6 באוקטובר. לצערי בחרת גם לסגור בפנינו את סיפור חייך. לא רצית לדבר על העבר. חזרתי לחוברת -שורשים של ערן ולספר הזיכרון לישי. מצאתי שם ילדות מרתקת. המון מכאובים ושאלות שרק דרך הנתינה העזת לחשוף. הסיפור שלך מתחיל לפני שנת הולדתך ב- 1924 .אימך נולדה בוינה שבאוסטריה ואביך בברנו שבצ'כיה. סבא שלך, היקל מצד אביך היה בן דוד של סבתא היקל מצד אימך. כך נוצרה המשפחה הקטנה שלך. שבה כולם היו קרובים של כולם. את חיי היומיום עשיתם בצ'כיה ואת החגים ביליתם יחד בווינה. אביך ניהל בית חרושת גדול לסריגים וכנראה שהיה גם בעל תואר אקדמי למתמטיקה באוניברסיטה בברנו. )עובדות שליקטנו מהמשפחה המורחבת, כי את לא סיפרת!( המשפחה האמידה בנתה וילה גדולה בפרברי העיר וגידלה אותך כבת יחידה, מפונקת. שנתנה דרור לחלומותיה בקריאת ספרים. נגינה על פסנתר, והרבה ספורט. בעיקר שחייה וסקי. לבית הספר לא שלחו אותך, למדת עם מורים פרטיים בבית. עד גיל 13 חיית חיי רווחה ותרבות. אח של אמא שלך, שהיה ציוני ידוע ומקורב להרצל, החליט להחדיר בך את רוח המרד והציונות. בשנת 1938 לקחו הגרמנים את צ'כיה כמדינת חסות וצעירים גרמנים מנערי היטלר מילאו את רחובות העיר. הוריך שחשו את דופק הזמן, הציעו לך להצטרף לתנועת נוער ציונית. זו היתה תנועה בורגנית עם נוער מתנשא. ואת העדפת להצטרף ל "בלו וויס" שבה היה נוער של מעמד הפועלים שהתאים לאופי שלך. היית עדה לפרעות השונות שהנוער ההיטלראי עשה ברחובות, לחיפושים בבתי חבריך היהודים ולחקירות. גם אותך חקרו על מקום מגוריך ועיסוקי משפחתך. אבל את לא ניפקת את הסחורה. בעטו בך החוצה לרחוב וכך הצלחת להגיע לבית הוריך ולהזהיר אותם. זו היתה נקודת מפנה בחיי המשפחה שנאותה לאפשר לך לעלות לארץ ישראל. שנים רבות רדפה אותך תמונת העלייה לרכבת בפראג. כשאמא שלך רצה אתרי הרכבת ומסרבת להיפרד. זו היתה הפעם האחרונה שראית אותה. לגבעת חיים הגעת עם תנועת הנוער הלגאלית האחרונה לפני המלחמה. הייתם 25 בני נוער מאוד צעירים ומבולבלים שהתמקמו בבניין המזכירות למטה. בחדרים דלים. שרותים בחוץ והרבה יללות של תנים. תנועת נוער א' חינכה את הטירונים מתנועת נוער ב' בתעלולים נוראיים שהבהירו באופן די אכזרי לאן אתם הולכים. העבודה היתה בחוץ בתנאים מאוד קשים, ומהר מאוד הגיעה גם הקדחת. לצד החולי היה מחסור באוכל. אבל היתה בריכת שחייה, ולכולם תפרו בגדי ים מהסריגים של היקל שנשלחו איתך לא"י. באירופה המלחמה היתה בעיצומה ושמועות בודדות התחילו להגיע באמצעות הצלב האדום. הורייך הובלו 121 לטרזנשטט. את בחרת לעזוב את גבעת חיים ולעשות עלייה לבית אורן. עם כמה מחברי הגרעין שלך חזרת אל הטבע הירוק. אל אוהלים ומזרון אחד שנדד כל לילה עד שסיים דרכו ברפת כשהתברר שלפרה היחידה לא היה מה לאכול. החיים בבית אורן היו מאוד קשים העבודה העיקרית היתה עבודת סיקול אבנים, בידיים. האוכל הצטמצם לעגבניות ופרוסת לחם והרבה חלומות בהקיץ על החלבה והעוגות שנשארו בגבעת חיים. למרות זאת, אהבת את המקום אהבה עזה, הצטרפת לחבורה שירדה ליגור לעבוד ושם הכרת את אבא שלי. כשהגיעה שעה הלידה של ישי חזרתם לבית אורן ובניתם בית. חייך בבית אורן הפכו למלאי עניין ואתגר, לקחת חלק בהגנה על בית אורן. עבדת ביום וישנת בעמדות בלילה. המצור הבריטי על בית אורן השאיר בך זיכרונות מסעירים במיוחד. בתום המלחמה הגיע לידייך מכתב מהשכן של המשפחה בצכיה. ובו סיפורי הזוועה. אביך עבד בטרזינשטט בסילוק גופות וכשהוצא לו לעבור למקום אחר, אימך הצטרפה אליו, לאושוויץ. שם סיימו את חייהם בתאי הגזים. בין הזמנים ורוחות השמיים נוצרו חיים חדשים בכרמל. אני נולדתי לשנת השלג הגדולה וזכורים לי הסיפורים על שומרת הלילה שחפרה שביל בשלג בעומק של מטר וחצי כדי שאמא שלי תוכל להגיע לבית התינוקות בחוץ היה קור נוראי ובבית התחממנו עם גיגיות של מים חמים. צעצועים היו מעט מאוד ואת מקומם מילא הטבע. יום יום אחרי העבודה שלך במטע, לקחת אותנו לטייל בטבע. בקייץ ובחורף החדרת בנו את אהבת הטבע לסוגיו. ובמיוחד את האהבה לבעלי החיים. לכלבים שלנו היה מקום של כבוד בבית. לנו היה חדר אחד. והחדר השני עמד לרשותם. ההתמזגות בטבע וההזדהות עם העשייה הקיבוצית היו לתוכן חיינו. אפשר לומר שהיתה הרבה קוטביות בחייך. מצד אחד אינסוף קשיים, החל בגירושים מאבא ועזיבת בית אורן לטובת גבעת חיים, ומצד שני – בניית חיים חדשים עם אפריים בגבעת חיים. עבדת בנוי ובהודייה והיית מאושרת. החיים לצד אפרים היו מלאי אהבה ותוכן, אך לצד הדבש הופיעו העוקצים. קודם מחלת הסרטן )ממנה התאוששת( ואחר כך התרוקנות העצמות, ניתוחים, ולבסוף חוסר האונים של הגוף שנכנע למצב של שכיבה בלבד. עם הזמן השתלטה עליך מחלת האלצהיימר. שמחקה באיטיות ובאכזריות את כל תאי הזיכרון שלך רק הרוח נשארה. עד היום האחרון היית חזקה. קשוחה. לא וויתרת! חזקה מול הפציעות הקשות של ישי. בטבע ובמלחמת ההתשה. חזקה מול הלא נודע במלחמת יום כיפור, ההבנה שישי נעדר ויתכן ומוחזק בשבי היתה קשה מנשוא. אך הידיעה ששוביו הרגו אותו שינתה לך את החיים כמו שכתבת: "מת בני, נסתיימה עבורי תקופת חיים. מקור המזון לרוחי ונפשי נכרת. אשר הייתי לא אהיה עוד". ואמנם, לא חזרת להיות אותה אמא. החיים איתך לא היו פשוטים. אבל אף פעם לא קיטרת . ביום מותו של אפרים. כבר קיננה בתוכך המחלה הארורה ולמזלך לא הבנת שחייך התרוקנו מעוד אהוב נפש כל כך יקר. יש בזה נחמה גדולה שמשלימה את הנחמה בנכדים הנהדרים ובנינים המקסימים. ביום כיפור עוד סבלת. שאלת בעיניך: "האמנם עוד יביאו ימים בסליחה ובחסד?" והיום נבקש אנחנו "שתלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן" עדנה ממלוק