כשנפטר אדם אנו משתדלים להזכיר את מידותיו הטובות ולהתעלם ממעלותיו הפחות טובות. לגבי חיים,
ככל שאתאמץ, איני נזכר במעלות רעות שהיו בו.
הכרתי את חיים יותר מקרוב מאז נכנסתי לעבוד בבוטניה לפני כ- 12 שנה. חיים, איש צנוע מטיבו. היה
תמיד מקובל על כולם, חברים כשכירים. בקבוצה כזאת של קרוב ל- 30 איש, נוצרות תמיד יריבויות וקליקות,
אך לא זכור לי שחיים רב פעם עם מישהו. תמיד היה מוכן להקשיב ולעזור. שמענו גם את דברי נכדיו על
הקבר הפתוח, כמה אהבה וחום הרעיף עליהם והם השיבו לו אהבה. תמיד התפלאנו איך הצליחו רבקה
וחיים לארח אצלם כל כך הרבה מתנדבים. ביתם היה פתוח. והזר מצא אצלם תמיד תמיכה ופינה חמה.
אך עיקר כוחו של חיים היה בעבודה. חיים נכון היה לעשות כל עבודה. אך בעיקר היה אחראי על מכונות
הסגירה. מכונות ותיקות אשר אפשר למצוא כמותן רק במוזיאונים, אך תחת ידיו של חיים, הן נגנו להפליא.
תמיד ידעתי שאם חיים עובד – לא תהיינה תקלות. חיים דאג לנקות אותן ולטפל בהן היטב והיה כועס
כשמישהו החליפו בעבודה והשאיר מכונות לא מטופלות ושטח מלוכלך. יתכן שהודות לתקופה בה היה
אחראי עליהן, הן מאריכות חיים. בתקופה האחרונה אנו מרבים לשמוע על "תמורה לתרומה". חיים התייחס
בביטול גמור ואפילו בבוז לדברים אלה. בשבילו עצם העבודה הייתה התמורה. גם לאחר שחלה בשנים
האחרונות והתאשפז מדי פעם, היה חוזר מיד לעבודה לאחר החלמתו.
יהי זכרו ברוך. מנחם גיל