דאגתו ומסירותו של חיים למשפחה היו בלי גבול. יהודי עני, בלי מקצוע, מוגבל גופנית ע״י שיתוק חלקי מלידה ובכל זאת, בבית אף פעם, מחוץ לתקופת מלחמת העולם הראשונה לא חסר מצרך חיוני כלשהוא. הוא איפשר לילדיו לבקר בבתי ספר טובים וליהנות מחיי תרבות. ידע להעריך, למרות שהוא בעצמו לא מצא ענין בכך, תרבות עולם וביחד עם זה קיבלו הילדים פרק בלימוד יהדות, למדו אידיש יסודית ועברית בסיסית. היה קשור למסורת היהודית, וכל הקורות בגורל היהודי היו קרובים לליבו. בבית היו אז ארבעה ילדים )שני בנים מתו בצעירותם : יעקב, שנים רבות לפני עליתם ובנימין, בבואם ארצה(. כל אחד נהנה או סבל מקנאותו לעניני הדת. בקהילה היהודית אשר באוסטרבה )צ׳כיה( היו מחולקים ליהודי מערב ומזרח, הבין שיש התפתחות שאי אפשר לעכב אותה אך לא היה מוכן גם לקדמה. היה בין המעטים שהיו לו קשרים לשני הצדדים. כציוני נלהב כיוון את הילדים להכרה שעתידם בארץ ישראל. היתה זו הגשמת התחייבות מוסרית שחיפש שנים אחרי עלית הבת הראשונה – רוזל, גם ההורים השתקעו בארץ. במרוצת השנים, בעיקר אחרי מות הבן הצעיר, בנימין, נעשה יותר סגור בתוך עצמו, דייקן וקפדן במנהגים היום – יומיים, רציני ומרוכז רק במחשבותיו ובקריאה. להקלת האווירה בבית דאגה האם, אשת שיחה עירנית, בעלת הומור שופע, בקורתי, לפעמים עוקצני – אך תמיד עם חיוך קל ומלאת חן, נבונה, מוכנה לקלוט כל רעיון חדש, גם מהפכני, מאמינה בטוב אשר באדם טובת לב ומסורה לחיים. תמכה בילדים שהגיעו לתנועת נוער. מתוך אינטואיציה הבינה שקיים חיפוש דרך לחיים יותר טובים, בעלי ערך. אמא נהנתה מקריאה של רומנים וסיפורים חילוניים. אהבה סרט ותיאטרון, חיתה את הדמויות בדימיונה. עם זיקנתה נעשתה נבונה יותר, סלחנית יותר ומוכנה לאהוב. אמרות כנף שלה היו מלוות בקריצת עין, בחיוך ובחן. ההורים בחייהם ידעו שמחה ונחת בקבוץ. גם סיפוק רב מצאו בחיינו ובמעשינו היום יומיים־ אך בהתמדה ליווה אותם העצב על מות שני בניהם. הכוחות הגופניים והמחשבתיים נשמרו להם עד ליומם האחרון. הנכדים, אשר לאשרם היו בקרבתם, נהנו מאהבתם ומסירותם, שומרים את זיכרונם. נפטרו בשיבה טובה, הובאו למנוחות בגבעת חיים.