אביה של חוה היה סוחר. המצב הכלכלי של הוריה ושל כל היהודים בעיירה היה טוב. לחוה היתה עוד אחות. שתי הבנות קיבלו חנוך בביה״ס עממי, שם למדו 4 כיתות. בגיל 16 יצאה חוה למחנות החלוץ ועבדה בחקלאות. היא הגיעה לארץ עם עוד 10 חברים )ביניהם פאלק ורובין ז״ל( הצטרפה לקיבוץ ג׳ של השומר הצעיר בעפולה ועבדה שם בבניין. בשנת 1926 התחתנה. לאחר לידת הבת הבכורה שולה, בשנת 1927 עזבה חוה עם משפחתה את הקיבוץ ועקב קשיים כלכליים חזרה המשפחה לרומניה. במלחמת העולם גורשה המשפחה למחנה ריכוז באוקראינה. בשנת 1941 נפטר בעלה וחוה נשארה עם בתה בת ה-15 .במהלך שנות המלחמה קיימה חוה את משפחתה בעבודה קשה ובתנאים קשים, עם עוד ארבע משפחות בדירה אחת. בשנת 1944 לאחר השחרור ע״י הרוסים, הופרדה חוה מבתה, לאחר נדודים הצליחה חוה למצוא את הבת. ב־1944 עלתה חוה שוב ארצה דרך תורכיה באוניה ומשם ברכבת לחיפה בעלייה בלתי לגאלית. בבואן ארצה שוב הופרדה הבת מאמה והועברה באמצעות "עלית הנוער" לקיבוץ בית אלפא. סוף סוף חוה הגיעה לגבעת חיים וסודרה לעבודה במטבח. אחרי זמן קצר כבר היתה מבשלת. הבת שלה הלכה ללמוד אחות בבית חולים עפולה. לחוה נולד בן שמו צבי. צבי היה לחוה לשמחה לקראת זקנתה. עד שנת 1961 עבדה חוה בוועדת הקליטה של הקבוץ המאוחד. אחרי סיום פעולתה בוועדת הקליטה הסכימה עד 1972 לקבל עולים וללוות אניות עם עולים. בשליחות זו המשיכה עד שחזרה באופן מוחלט הביתה. קודם עבדה בלול, ואחר מכן עברה לעבודה ב״גת". יהי זכרה ברוך. 

אנשי הבוטניה מדברים עליה בהערכה רבה. לדבריהם היתה מבצעת את העבודה 100 אחוז ובגיל למעלה מ-80 היתה באה כל יום מהבית לעבודה, בחום ובקור, ברוח ובגשם. שנים עבדה פה בכבוד! כך אומרים עליה.