הילדה נולדה בשנת 1913 ,בבודפשט, בירת הונגריה. היא הייתה בת יחידה לאב יליד הונגריה ולאם ילידת
ליטא, בת לשושלת רבנים ידועה. כילדים ידענו שחתונת הוריה הייתה אירוע מיוחד היות ואמה ואחותה
נשאו לאביה ולאחיו.
במלחמת העולם הראשונה שרת האב בצבא האוסטר הונגרי. האם והבת עברו להולנד, שם גרו קרובי
משפחתה של האם. לאחר המלחמה הצטרף האב למשפחה בהולנד. היה זה בית ציוני דתי, דובר גרמנית.
כשהיתה הילדה בת שמונה עברה המשפחה לאנטוורפן שבבלגיה. כאן סיימה את הגימנסיה, במגמת שפות
עתיקות. יחסה של האוכלוסייה הבלגית ליהודים היה טוב. כך למשל, מותר היה לתלמידים יהודים לא ללכת
לבית הספר בשבתות ובחגים היהודיים.
לאחר הגימנסיה התחילה הילדה את לימודיה באוניברסיטה בבריסל. היא סיימה את לימודי התואר הראשון
בפילולוגיה ובפילוסופיה והמשיכה בלימודי דוקטורט בפילוסופיה ולוגיקה. נושא העבודה עסק בצד
התיאורטי של עבודת המחשב. היא סיימה את לימודי הדוקטורט ערב מלחמת העולם השנייה ב-1939 .
ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה. כיוון שאמה של הילדה הייתה משותקת ונעזרה בכיסא גלגלים,
החליטה המשפחה לא לברוח. באוקטובר 1942 אסרו הגרמנים את הוריה של הילדה. הם נשלחו למחנות
ונספו באושוויץ.
הילדה ירדה למחתרת והשתמשה בתעודות מזויפות כדי לנוע ממקום למקום. עיקר תפקידה בארגון
המחתרת היה השגת תעודות מזויפות ליהודים שהסתתרו וחלוקת אמצעי קיום, כמו תרופות ודברים
חיוניים. ב- 1944 שוחררה בלגיה על-ידי בעלות הברית. הילדה הקימה את סניף עליית הנוער בבריסל. היא
טיפלה בנערים שהוסתרו במהלך הכיבוש הנאצי, עסקה בארגון הנוער, בהכשרות ובהכנה לעלייה.
לאורך כל השנים נמנעה אימא מלספר על חוויות המלחמה ועל בני המשפחה שנספו, משום שלא יכלה
לעמוד בזה. ידענו שאסור לשאול אותה שאלות על עברה. פירורי המידע שנאספו הם על סמך ראיון שעשתה
עם עליזה גור לפני כ־15 שנה ובראיון שערך לה חנן כהן לפני 12 שנה. יותר לא הוסיפה לדבר על התקופה.
נשארה הידיעה שבכתה בכי חרישי בלילות וצרור תמונות של אהובי נפשה, ללא שם וסיפור.
הטיפול בהכשרות היה הרקע להכרות עם שמואל, חייל בבריגדה היהודית, שלאחר המלחמה עסק בחיפוש
יהודים ששרדו והבאתם למחנות מעבר מיוחדים, כדי להעלותם ארצה. ב־1946 חזר שמואל לארץ ישראל,
יחד עם שאר חיילי הבריגדה והילדה נשארה באירופה. בעזרתו של וניה, אחיו של שמואל, קיבלה הילדה
ויזה מזויפת לארץ ישראל ועלתה, תוך ניצול הדרכון הבלגי שהיה ברשותה, והצטרפה לשמואל. הם הקימו
תא משפחתי בקיבוץ אשדות יעקב, שם עסקה הילדה בהוראה. כמו כן היא הכינה חומר הסברה בצרפתית
עבור הוועד הפועל של ההסתדרות. באשדות יעקב חוו הילדה ושמואל אח הפילוג שחל בתנועת "הקיבוץ
המאוחד", כאשר פוליטית כל אחד מהם היה בצד אחר של המתרס.
חוויות הפילוג גרמו להילדה בסופו של דבר להתנתקות פוליטית ארוכת שנים. עקב בעיות בריאות ואקלים
קשה עברה המשפחה לגבעת חיים מאוחד. הילדה נסעה לבלגיה כדי לעזור בעלייתו של דודה אברהם
רוזנר, שנשאר כמעט יחיד ממשפחתה. בשנת 1955 ,משסירב קיבוץ גבעת חיים לאפשר לשמואל לימודים
בטכניון, החליטה המשפחה לעזוב את קיבוץ גבעת חיים על-מנת לממש את רצונו ללמוד, ועברה לגור
בקיבוץ בית אורן, בסטטוס של שכירים. הילדה עבדה כמורה ושמואל למד בטכניון.
לאחר סיום לימודיו של שמואל, בשנת 1960 פנה מזכיר גבעת חיים, יריב בן אהרון, למשפחה בבקשה לחזור
לקיבוץ והמשפחה נענתה לכך.
הילדה עסקה בהוראה ובחינוך בקיבוץ. בשנת 1967 ,עם הקמת אוניברסיטת באר שבע, הילדה הצטרפה לסגל
ההוראה. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליציאתה לפנסיה, היא מילאה שורה של תפקידים באוניברסיטה.
בין היתר שימשה כראש החוג לספרות צרפתית וספרות השוואתית. במהלך שנים אלה יצאה פעמיים לשנת
שבתון למטרות מחקר, כאשר שמואל, אשר התלווה אליה, הרחיב את ידיעותיו בטכנולוגיית המזון. שנים
אלו היו יפוח ומאושרות עבורם.
פטירתו הפתאומית של שמואל בשנת 1986 היתה עבורה משבר גדול. מאותו רגע מצבה הבריאותי החל
להידרדר והיא חלתה במחלת השכחה. על הילדה, אשר הקדישה את רוב שנות חייה לפיתוח הכישורים
האינטלקטואלים שלה והעניקה מידיעותיה לאחרים, נגזר לחלות במחלה אשר הרסה בצורה איטית ואכזרית
את תפקודי מוחה. קשה היה לחזות בהידרדרות מצבה והנחמה היחידה הייתה המחשבה שלפחות היא
איננה מודעת למצבה.
לאורך רוב שנות מחלתה הארוכה שהתה בבית שקמה, בטיפולם המסור והאוהב של הצוות. קשר מיוחד
נרקם בין הילדה לבין דיקי אשר ידעה לדבר בשפת ילדותה של הילדה ולהבין אותה גם ללא מילים.
בשבת האחרונה מצאת את מנוחתך.
אוהבים אותך, יהי זכרך ברוך.
המשפחה.