דליה בתי הבכורה. היא נלחמה בעוז במחלה אך כוחה לא עמד לה. במהלך חייה, עוד מילדותה שאפה להגיע בכוחות עצמה לעצמאות ועמדה במבחנים והגיעה לשלמות בידע ובמעשים. כילדה בגן הוכיחה עצמה כבר בקריאת סיפורים. את המעבר מהגן ליסודי הקדימה בשנה למרות שמנהלי בתי הספר לא המליצו שתתחיל בשנה מוקדמת. היא היתה שקדנית מאד והקפידה על שיעוריה ועוד לפני גמר הלימודים היתה חברה בנוער העובד בגבעתיים. החינוך בתנועת הנוער השאיר בה את חותמו ובסיימה את ביה״ס העממי נשמע קולה בבית שרוצה היא להמשיך בלימודים באחד הקיבוצים. לא היתה ברירה בידי, לא עמדתי בדרכה, וקיבלתי בהסכמה את רצונה. אך התחושה שילד עוזב את הבית היתה קשה. יצרתי קשר עם הנציג החינוכי של הקיבוץ בתל אביב וקבעתי פגישה שלי ושל אשתי בתיה ז״ל עם החבר יואל שניר )שעבר לקיבוץ בית השיטה.( הפגישה היתה לבבית. הוא החל לשאול שאלות וכעבור חמש דקות ענה בתשובה נמרצת וללא היסוס: "התקבלת". התשובה של יואל הפתיעה אותנו מאד. הוא חזר על הביטוי עוד פעמיים. אני זוכר את הפגישה הראשונה של דליה בבואה לקיבוץ. בחצר ביה״ס עמדו בנים ובנות בחצי מעגל. כאשר אנו עסקנו בלהוריד את החפצים שנדרשנו להביא, ניגשה דליה ללא רשות למעגל ובנחישות עברה מילד לילד והחלה בלחיצת יד והכרת שמו של כל אחד. היכרות ראשונה שלא תישכח. לאחר זמן התקבלה כחברת קיבוץ לכל דבר. הגיע זמן גיוסה לצבא, וכשליחת הקיבוץ הצטרפה למחזור הגיוס הראשון של מורות לעולים חדשים. לאחר שלושה חודשי לימודים הוצבה במושב אופקים שבנגב ביחד עם עוד חברה. להפתעתה, בהיותה מורה טריה, הוטל עליה לשמש סגנית למנהל בית הספר. זיכרונות מאופקים היו רבים. היא יצרה קשר עם משפחות התלמידים והוזמנה לביתם בכל ארוע ומידי ערב שבת היתה נוכחת בקבלת שבת. באחת הפעמים שיצאה לחופשת שבת, באה הביתה והחלה לבכות. שאלנו מה קרה? והבכי גבר. כשהתאוששה קצת, שאלה האם אנו יודעים מה זה "ישראל השניה"? משפט זה הדהים אותנו מאד. שאלתי אותה מהו ההסבר למשפט זה. היא ענתה: אצלנו, גם בבית וגם בקיבוץ לא הורגש מחסור, ואילו שם המזון ניתן בצמצום וההורים עובדים כדי להתפרנס בדוחק. העוני גדול. כשאמרה כי אין להם לבוש, דאגתי לאסוף בגדים ולשלוח במכונית לאופקים. ברצוני לומר מספר משפטים החודרים אל הלב והנפש ואל הרגש: התא החם והמשפחתי התאים לך באופן אמיתי. כמה חבל שהלכת מאיתנו פתאום כך לפתע בערבו של יום. אם נאמר כי דרך היא מחזור חיי אדם, מסתבר כי לא נחטא לאמת מן הסתם. לידה ומוות חוברים יחדיו. הם השמחה והאושר, הם הכל, הם העצב, הבכי והשכול. אם לידה משמעה ראשית, אין כמו המוות לסופה של תכלית. כי להיוולד ולחיות זאת המהות ולהיפרד מן הדרך – זה למות. תנחומי לשלושת הילדים, בועז, נמרוד ודקלה, ולנשות נכדיי – מעיין ואפרת שטיפלו בדליה במסירות רבה. יהי זכרך ברוך ממני אבא יוסף