דורה נולדה בקורולובצה (אוקראינה), עברה עם הוריה בגיל 7 לקישינוב, סיימה את הגימנסיה ועלתה ארצה
ב-1932 .לאחר נישואיה עם יעקב הצטרפו לגבעת-חיים . חייה של דורה נעו במעגלים גדולים ומקיפים
של תרבות חיים. את החיים הללו עיצבה מכוח תכונות אישיותה: בעדינות נפשה, באצילות רוחה, באורח
התנהגותה ובתקיפות דעתה. דורה נעה במעגלי החיים בענווה, בצנעה ובבטחה. כך בנתה את חייה עם יעקב,
באהבה וביופי מופנמים ובנאמנות קפדנית. כך טפחה את ביתה כמרכז חם לאחדים מהילדים ולצעירים
ממשפחתנו, בדרך, שלא בלבד, שלא הורגש כל חיץ בינה ויעקב לבין הילדים אלא השפעתם עליהם –
בעיקר על הילדים ובהמשך גם אל צאצאיהם – היתה אולי חזקה מזו של ההורים ולימים נעשה ביתה שלה
ושל יעקב למרכז גם למשפחות הצעירים של בנינו ובנותינו. כאן קלחו השיחות תוך חברות כשווים עם
שווים, ללא מחיצות חרף מרחק הגילים, נוהגיה עם ילדי אחיותיה משני הדורות,- שמחותיה בשמחותיהם,
דאגותיה וחרדותיה להם היו בחינת, – כולם הם ילדי. אהבתה ומסירותה לאמה לא ידעה גבול. קשריה של
דורה עם החברים היו בלתי אמצעים ואדיבים, תוך נכונות לשרת ולעזור, נחנה ביכולת לטפח ולפתח חברות
עמוקה, מתמדת וממושכת. חסד חברותה זו שמור כנכס יקר ביותר בלבבות חבריה וחברותיה. את הקיבוץ
חיתה דורה על כל בעיותיו – הרעיוניות, הכלכליות וביחוד החברתיות, תוך הזדהות מלאה ובמתח רעיוני
גבוה. היו לה דעות ועמדות ברורות לגבי כל בעיה, אם כלכלית, מדינית או חברתית, ידעה להביע דעותיה
תוך בקיאות ובתקיפות. היא לא הרבתה להופיע בפני ציבור גדול וע״פ שכמעט ולא החסירה אף אסיפה או
אירוע ציבורי אחר בגבעת-חיים. היה לה ביטוי בהיר, וברור גם בשיחה ובמיוחד בכתב. רשימותיה שפרסמה
ביומנים שלנו הצטיינו בסגנון יפה ובתגובה קולעת. את גבעת-חיים אהבה בכל מאודה ועל כן היתה מחמירה
בביקורת גם בעל פה וגם בכתב. את עבודתה מלאה כאילו מתוך חרדת קודש וחרף חולשתה הפיסית בכל
השנים, מלאה תורנות שבת בקפדנות. דורה היתה בעלת חוש מפותח ליופי. היתה לבושה תמיד בקפידה.
אהבה ספר, נתפסה בהתלהבות להצגה תיאטרון מעניין ולקונצרט יפה לכל אירוע תרבותי או חברתי חשוב
והדביקה בהתלהבותה ובחיוניותה את האנשים הקרובים לה, לא היו לה שמחות הרבה בחייה ולעיתים
נשתקפה העצבות מעיניה הגדולות, היפות. השאירה אחריה את בעלה יעקב, אמא ומשפחה מסועפת
בגבעת-חיים ובשער העמקים.
מתוך היומן, קטעים ממאמרה "חדר-האוכל שלנו וכל השאר":
האם אין בתוכנו חברים המוכנים לרחוץ כלים בערבים?
למה דווקא מתנדבים בערבי חג ושבתות, מספרם אפסי לעומת מספר החברים האוכלים בחגים, למה דווקא
הם? אני חושבת שחסרה תודעה ולא חסרים חברים, עם אותו מספר חברים שיש לנו הצלחנו להרים את
רמת החיים, אבל נכשלנו בהחזקת רמת שירותים נאותה. עלינו לדון בכובד ראש, לעשות את הכל על מנת
לשנות את המצב.