שמו המקורי היה ין בק והוא נולד בקסל, בגרמניה בשנת 1912 .עוד בהיותו תינוק עברה המשפחה לצ׳כיה, לעיר התעשייה והמכרות "אוסטרווה", המשפחה היתה אמידה, ללא זיקה ליהדות או ציונות. הונזו אהב לספר על סבתו, ממנה למד הרבה חכמת חיים. הונזו עזב את ביה״ס התיכון ולמד דפוס אומנותי. היה פעיל בתנועת י.ס.י. )ארגון נוער יהודי סוציאליסטי( שהתקשר ל״תכלת לבן", עלה בשנת 1934 ארצה, וזה בניגוד לרצון הוריו. בשנים הראשונות בארץ ובקיבוץ עבד בעבודות חוץ, כמו רוב חברי הקיבוץ, בבניין, בסלילת כבישים, בזמן המצור על גבעת חיים עבד במאפיה של המשק. ממולדתו הצ׳כית הביא איתו חיבה לתיאטרון בובות, רוח האמן היתה חבויה בו ובכך התחיל, אחרי שעות העבודה וללא תנאים, לעשות בובות: לחרוט ראשים מבולי עץ, להלבישם בשאריות בד, לבנות במה מגרוטאות וכבר ב־1938 העמיד הצגה ראשונה "חלום ילדים על נמל תל־ אביב החדש". מאז הועלו הצגות של אגדות, סיפורי עם וכמובן "המלך בור", אשר נעשה כולו בכוחות מתוצרת גבעת־ חיים. בשנים 47-48 הסתובב הונזו מטעם הסוכנות היהודית בחסות אונר״א במחנות העקורים בגרמניה, עם בובותיו כשהוא מרכיב לו להקת מפעילים מבין הפליטים. מעל 50 אלף צופים נהנו מהצגותיו. ליד זה עסק בפעילות הבריחה ובעליה ב׳, הברחת כספים ועוד. במסגרת הבובטרון נסע לארה״ב למפעלי הקיץ בקהילות היהודיות ולמזרח הרחוק והקים במקצוע אומנות זה באוניברסיטת ת״א מחלקה לחוג הדרמות. בשנת 1984 ,והוא אז חולה, נסע לקונגרס הבינלאומי של תיאטרון בובות בדרזדן וקיבל תעודת כבוד של הארגון העולמי אונימ״א. מפעלו האחרון היה הוצאת המדור לתיאטרון בובות, ספר בעברית, אנגלית וערבית, מפעל שדרש מתח רב, מאמץ עילאי, שמא לא יספיק לגמור. הונזו היה חבר שתמיד אפשר היה לבקש ממנו מיני עזרות קטנות שהן כה חשובות. הוא היה איש רעים להתרועע, אהב ללגום כוסית ולשמוע בדיחות בצוותא. רות והמשפחה, שתמיד ידעו לעודד אותו בפעילותו ולא להגביל, סעדו אותו בחוליו עד יומו האחרון. יהי זכרו ברוך! מפי הונזו במסיבה לכבוד פעליו …אני אישית מתנגד לכל מסיבה בקיבוץ, שבמרכזה מעמידים אדם אחד, זה לא מתאים לתפיסתי את הקיבוץ. הגיבור האמיתי בחיי הקיבוץ הוא דווקא האיש האפור, הסוחב בעול היום־יומי, האיש העומד ליד המכונה בבית החרושת, או ליד סירי הבישול במטבח הלוהט, יום יום, שנה שנה. לאו דווקא האיש שהיו לו חיים מענינים ותוססים הוא שצריך להיות הגיבור בחברתנו. אני קודם כל איש קיבוץ ודווקא חיי החברה זו נתנו לי ה״צבע" המיוחד שלי. מי יודע אם מחוץ לקיבוץ בכלל הייתי מתפתח לכיוון תיאטרון הבובות, ולא נסחף במירוץ הכללי אחרי כסף וסטאטוס. להונזו לפרידה …כי תמיד הונזו החולם מגשים חלומותיו, היודע לשלב בחיי הקיבוץ את יצר האמנות והיצירה הפנימית, עם נתינה ותרומה לבית הזה. וביכולת זו אולי היית בין הראשונים שקשרו בין צורכי הרוח והאומנות, לבין "מלאכת החיים". הצלחתך שלך היתה ביכולת להיות נאמן לעצמך, ולכן היית כה שלם עימה. ידעת שאוהבים אותך, ידעת גם לקבל אהבה זו שלה זכית. אהבה זו אפפה אותך סביב, לעיתים סלחה לך. ונדמה שתמיד קיבלה אותך ואף הלכה לקראתך. אני רוצה להגיד לך שלום ולו אפשר היה לאחוז כוסית יין קטנה, אחת מיני רבות, שידעת מקומן בארון הכלים שעל מרפסת שיכון קוקוריקו שלנו ולומר לך – כי אוהבים, רבים הם.