דוד נולד בשנת 1914 בגבלונץ, באזור הסודטים, בצ׳כיה. אזור זה היה בהשפעת תרבות גרמנית חזקה. מעט היהודים שחיו בו היו בעלי תודעה ציונית עמוקה. יחד עם אחיו הצטרף דוד לתנועת ״תכלת לבן׳ ובגיל 18 יצא להכשרה, במטרה לעלות ארצה. הוריו קיוו שילמד פרוונות וימשיך את דרכם במקצוע זה ובעסקיהם, לכן לא שמחו בהחלטתו לעלות לישראל. בשנת 1934 ניסה, יחד עם קבוצה של מעפילים, להגיע לחופי הארץ באנייה היוונית וולוס ב׳, אך האנייה על נוסעיה גורשה והטלטלה בין חופי הים התיכון, עד שחזרה לאירופה, בתום שלושה חודשים של מסע סבל. בשנת 1935 קיבל דוד רישיון עלייה והגיע ארצה, לקיבוץ גבעת חיים. כאן בנה משפחה עם רות ונולדו לזוג שני בנים – שאול וראובן, אשר חיים כאן עם משפחותיהם עד היום. לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946 ,יצא לשליחות באירופה, במטרה להעלות לישראל נוער יהודי. רות נשארה עם שני התינוקות. קבוצות הנוער שהתארגנו בהדרכתו עלו והתיישבו בקיבוצים נאות מרדכי והחותרים. בגבעת חיים עבד דוד במקומות עבודה שונים, כמו פרדס, מטעים, סנדלרות, עד שמצא עצמו כמדריך חברות נוער ובעבודה זו השקיע את מירב מרצו וכשוריו. בין שאר תפקידיו היה גם מזכיר קיבוץ. בשנות ה-70 התחיל להתעמק ולעסוק בנושא הזקנה בקיבוץ. במידה מסוימת ראה את הנולד, כאשר לא היתה עדיין מודעות לנושא זה. הוא יזם ודחף להקמת מוסדות מתאימים לקשישים וליצירת מסגרות עבורם. ערך מחקרים ואסף חומר רב בנושא הזקנה ויחס החברה לקשישים, תוך מגמה להעלות את הנושא לתודעה הציבורית. פרסם מאמרים בנושא בעיתונות ואף פרסם שני ספרים מפרי עטו. לפני שלוש שנים עבר דוד אירוע מוחי, שממנו כבר התקשה להתאושש. מצבו הלך והחמיר. רות טפלה בו ככל יכולתה וניסתה להשאירו בבית, כל זמן שניתן, כדי לשמור על קשר חזק ככל האפשר עם הסביבה המשפחתית האהובה. למרות הקשיים הגדולים לתקשר, הבין דוד את הסובב אותו ושאב כוחות מתמיכת המשפחה. כאשר מצבו כבר לא איפשר להיות בבית, אפילו לא לשעות ספורות ביום, וויתר על מלחמתו במחלה. רות נשארה עם משפחותיהם של שאול וראובן.