בשבת לפני שבוע חגגנו לה יום הולדת 91
והיתה כל כך שמחה ומאושרת.
אמא נולדה בעיירה אאוסיק שבחבל
הסודטים בין צ'כיה וגרמניה. בת שלישית
למשפחת פרגר אחרי שני בנים בוגרים
ממנה, קורט ופריץ, אשר לצערי אינם כבר
בין החיים. התקופה בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באזור הכלול בקיסרות האוסטרו הונגרית שעבר
שינויים אחרי המלחמה עם הקמתה של צ'כוסלובקיה העצמאית.
המשפחה היתה מבוססת כלכלית ועיסוקיה כללו בעיקר מסחר וייעוץ בעינייני פחם. כמו משפחות רבות
דוברות גרמנית, משפחת פרגר היתה מאד ליברלית וחופשית בתפישת עולמה. חינוך הילדים כלל פעילות
גופנית וענפי ספורט מגוונים כגון – שחיה, סקי וטיולים ארוכים. בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון לימדו
בשפה הגרמנית שהיתה מדוברת בקרב תושבי החבל הגרמנים. השפה הצ'כית נלמדה כשפה שניה. אמא
התייתמה מאביה בגיל 13 ונאלצה לעזור לאמא שלה בפרנסת הבית. מכאן הידע שצברה בבישול ובאירגון
משק בית. בתיכון הצטרפה לתנועת הנוער הציוני "מכבי הצעיר" ואחר כך לתנועת הנוער הציוני "בלו וויס".
סיימה בגרות בהצטיינות בתיכון במגמת מסחר.
בשנת 1933 ,לאחר עליית היטלר לשלטון, הבריטים הגבילו מאד את מתן הסרטיפיקטים ליהודים לעליה
לארץ. אמא החליטה להצטרף לקבוצת חלוצים ולעלות באופן בלתי לגאלי באניה קטנה בשם "וולוס"
שיצאה מנמל בבולגריה. הם לא הצליחו להיכנס לארץ ונאלצו לסוב לאחור ולשייט בים התיכון חמישה
שבועות. לאחר מספר חודשים חזרו החלוצים האלה לצ'כיה. כל אחד לביתו. בשנת 1934 ,מיד לאחר הנסיון
הכושל, קבלה אמא סרטיפיקט של חלוץ ועלתה לארץ דרך יון ישירות לגבעת חיים. אמא שלה ביקרה אותה
בגבעת חיים ב 1938 ,לפני פרוץ המלחמה, והחליטה לעלות ארצה. לרוע המזל, כשחזרה לצ'כיה להשלמת
סידורי העליה, נבצר ממנה לצאת משם וכך נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם בשנת 1944 ,שלושה חודשים
לפני שחרור המחנה על ידי הצבא האדום. הדוד פריץ שהיה ממנהיגי גטו טרזינשטט נשלח גם הוא לאושוויץ
ונרצח שם ב 1944 .הדוד קורט, שהיה עורך דין בפראג, הצליח לעלות לארץ ברגע האחרון בטרם נכבשה
פראג ע"י הנאצים, והתיישב כחקלאי במושב נירה שליד בית יצחק.
אבא ואמא הכירו בגבעת חיים ב 1938 .הם היתגוררו באוהל וסבלו מתנאי מחסור ודלות, גרו בלב אוכלוסיה
ערבית עוינת וחלו בקדחת ובמחלות אחרות. מעולם לא התלוננו ולא איבדו אל הרוח החלוצית אשר בעזרתה
כבשו את הארץ ואת האדמה. הם היו ציונים אמיתיים. הם דור של ענקים שכפי הנראה הולך ונעלם . הקימו
משפחה לתפארת, ארבעה ילדים, שנים עשר נכדים, שישה עשר נינים והפרויקט עדיין נמשך.
לי באופן אישי אמא היתה מלאך. לאחר שחליתי בגיל צעיר, השקיעה בי את מיטב כוחותיה, סחבה אותי על
הגב באוטובוסים ובדרכים בטרם היו אמצעי תחבורה כמו היום.
אמא לא היתה עובדת סוציאלית, אך דאגה למקרים סוציאלים בקיבוץ ולנפגעי גורל שהחיים התאכזרו
אליהם. היתה מזמינה אותם להתארח אצלנו בבית בעיקר בערבי חג כדי שלא יישארו בודדים בחגים.
בשנים האחרונות היתה רתוקה לכיסא גלגלים והתגוררה בבית שקמה, שמחה על כל ביקור וטיול.
תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.
אלי שלו