אוטו נולד בוינה – אוסטריה – בממלכה האוסטרו-הונגרית ב – 1911.10.16 כבן שלישי ואח לשתי תאומות, גרטה והנזי. שם האב היה רוזנהק שנפטר שנתיים שלוש לאחר לידתו. האם נישאה בשנית לשלמה גולדשלגר שאימץ את שלושת הילדים ושמם שונה לגולדשלגר. יש לזכור כי במועד קרוב למתואר לעי"ל פרצה מלחמת העולם הראשונה )1914 )והשפעתה על חיי המשפחה לא ידועים לי. סביב גיל שש, חלה אבא בשיתוק ילדים, מחלה שהותירה אותו נכה בידו השמאלית. נכות שללא ספק השפיעה רבות על גיבוש אופיו ובהמשך על עקשנותו ושאיפתו להישגים והוכחת יכולת לעשות הכל על אף נכותו. )למשל, התעקש לעשות סקי בילדותו(. בגיל הנעורים הצטרף אבא לתנועת הנוער היהודית ציונית של מרכז אירופה, "הבלאו וויס״. הצטרפות זו – ביחד עם אחיותיו – הצילה את חיי המשפחה כולה והיתה ללא ספק המהלך המשמעותי בחיי המשפחה כולה בעתיד. אבא הצטרף בגמר בית הספר לקבוצת הכשרה חקלאית והבין שיש צורך בידיעת החקלאות בשביל להצליח בפלסטינה. הוא נשלח מטעם התנועה ללימודי חקלאות בצ'כיה, משם הופנה ללימודים אקדמאים וסיים אותם עם תואר אגרונום. החלטה זו השפיעה רבות על חייו בהמשך. בשנת 1932 עלה אבא לפלסטינה והצטרף לקבוצת קיבוץ ג' של השומר הצעיר שבהמשך התפלגה והקימה את קיבוץ מעברות ואת קיבוץ גבעת חיים. גם שתי אחיותיו עלו בשנה זו לאחר שסיימו את לימודיהן, האחת ד"ר לרפואה והשניה ד"ר לפסיכולוגיה. הוריו סרבו לחשוב על הגירה לפלסטינה. הקבוצה שהמתינה לקבלת משבצת להתישבות בעמק חפר )שנקרא אז ואדי חווארית( ישבה בחדרה ועסקה בעבודות מזדמנות. ביולי 1932 עלתה קבוצה של 10 חברים על הקרקע להקים את הקיבוץ שלימים נקרא ע"ש חיים ארלוזורוב שנרצח בתל אביב. השם "גבעת חיים" בעל משמעות כפולה, ובאמת היתה גבעה בולטת בסביבה כאשר ממזרח היה קיבוץ עין החורש והרחק במערב מעברות וכפר ויתקין. בין עשרת המייסדים היה גם אבא כשהוא בן 21 בלבד. מצפון לקיבוץ היו שני כפרים ערבים – חירבת מנשיה וזלפי. במהלך השנים היו יחסי שכנות סבירים בינם לבין הקיבוץ, וזו גם היתה הפעם הראשונה של מפגש בין אבא לערבים. חשוב לציין כי שני הכפרים לא היו בעלי הקרקע אלא אריסים, וחלק עיקרי של האדמות היו אדמות ביצה שהוצפו ע"י נחל אלכסנדר. חנקין קנה את קרקעות עמק חפר עבור הקרן הקיימת, וגבעת חיים היתה אחת מנקודות הישוב בו. כבר בתחילת הדרך היה ברור לחברים שניהול המשק צריך להיות בידי אבא עקב השכלתו החקלאית. כך הפך אבא למרכז המשק שהיה מבוסס על חקלאות בלבד. בשנת 1935 התחתנו אבא ואמא – אדית פולק ילידת ברנו שבצ'כיה, וב – 1936 נולדתי אני. ב – 1939 , 100 כבר לאחר סיפוח אוסטריה ע"י הנאצים, הצליח אבא, בעזרת הקיבוץ, להוציא את הוריו מוינה באמצעות סרטיפיקטים. הם עלו באוניה האחרונה שיצאה לארץ לפני פרוץ המלחמה. זו היתה הצלה של ממש. אבא היה ונשאר עקשן גדול – תכונה שליוותה אותו כל חייו. יש לי תמונה בה אבא הולך מאחרי מחרשה עם סוסים והמושכות על צוארו וידו האחת מחזיקב במחרשה. במסגרת פעילותו בניהול המשק התחיל אבא את ענף גידול הסוסים עבור הצבא הבריטי. היה זה מראה מרהיב לראות עדר של מאות סוסים דוהר כל בוקר לשדות המרעה וחוזר בערב. היה זה ענף ריווחי מאד בראשיתו של הקיבוץ. בשנות המלחמה יצא אבא מפעילות בקיבוץ לפעילות בהיקף הארצי ובהמשך לעולמי. בתחילה הקים את חברת "הזרע" שייצרה בלעדית את הזרעים לחקלאות בארץ. בהמשך, בשנת 1946 הצטרף למשלחת של חקלאים בראשות חיים גבתי שיצאה לארצות הברית ללמוד כיצד לפתח את החקלאות בארץ. במסגרת סיור זה ביקרה המשלחת בפרויקט עמק טנסי שיזם הנשיא רוזוולט בשנות המשבר הגדול. שם פגש אבא את אחד ממובילי הפרויקט, פרופסור לאודרמילק, שהיה המומחה העולמי לשימור קרקע. באופן בלתי ברור נוצר קשר אישי עמוק בין אבא לבינו, וכך נכנס אבא לניהול ושימור קרקע בארץ והקים במשרד החקלאות את האגף לשימור הקרקע. כמו בנושאים אחרים נישבה אבא לנושא וראה בו חזות הכל להצלת קרקעות המדינה מסחף ודילדול. לאגף סופחו נושאים נוספים כמו המרעה בשטחי בור וראשות שמורות הטבע. בסוף שנות השלושים נפרדו אבא ואמא וכל אחד מהם הקים משפחה חדשה . אבא התחתן עם אסתר ונולדו להם שלושה בנים ואמא נישאה ליהושע ולהם נולדו תאומים ובן. בשנת 1954 פנה דויד הכהן, שהיה שגריר בבורמה, לאבא, שיבוא לבורמה לסייע במיפוי יעוד הקרקעות לגידולים השונים, וזאת על פי בקשתו של נשיא בורמה דאז, או נו. על פי דרישתו של בן גוריון, נדרשו נציגי המדינה היוצאים לחו"ל בשליחות המדינה, לעברת את שמם. שמו העברי של אבא היה מאז – נתן גיל. אבא שהה בבורמה כשנה וחצי . אסתר והילדים הצטרפו אליו לחצי שנה. )חוץ ממני, שכבר הייתי בצבא(. ההצלחה בבורמה היתה כנראה גדולה כיוון שפתחה בפני אבא את העולם. במקביל, הפך אגף שימור הקרקע והמרעה לאחד הגדולים המשרד החקלאות, אבל זה היה כבר "קטן" על אבא. הוא יצא למדינות שונות לייעוץ וניהול פרויקטים. בהתחלה , במסגרת הסיוע לארצות חוץ, יצא לבורמה בשנית, לקמבודיה, לניגריה, ולאחר מכן כמומחה של ארגון המזון של האו"ם )FAO .)במסגרת זו הוא נסע לפרו, לפיליפינים, ושוב לאפריקה – לקניה. נסיעה זו היתה כבר במסגרת של הבנק העולמי. תחומי ההתמחות התרחבו מאד בפיליפינים והוא נקרא לפתור בעיות ניקוז חמורות על מנת להתגבר על מחלת הבילהרציה. בקניה – נקרא לתת פתרון לפרנסת התושבים שהתבססה על דייג באגם ויקטוריה והיה צורך דחוף להכשיר קרקעות לגידולי מזון לאחר שדגי נסיכת הנילוס שהוכנסו לאגם הרסו את האיזון בו וקטעו את פרנסת התושבים. בראשית שנות השישים נישא אבא בשלישית ללילי שהצטרפה מאז אל נסיעותיו. הפרויקט הגדול האחרון היה ניהול מבצע אדיר בכל קנה מידה, בדרום קוריאה, עבור הבנק העולמי. המטרה היתה להכשיר שטחי בור הרריים לגידולי אורז וירקות, ליצור טראסות ולהוביל מים, להקים סכרים ולאגום את מי השטפונות, וכך לאפשר פרנסה לאלפי פליטי מלחמת קוריאה. אבא היה מנהל הפרויקט שהשתתפו בו מומחים שונים ממדינות רבות וכמובן אלפי קוריאנים שעבדו בו. אחד הדברים המיוחדים היה שימוש בפילים ליצירת הטראסות על המדרונות. תעודות ההוקרה שהוענקו לאבא עם השלמתו של הפרויקט, מביעות את ההערכה והתודות על עבודתו שנמשכה כשש שנים. לסיכום עבודתו ב – FAO ובבנק העולמי התבקש אבא לכתוב מדריך לניהול פרויקטים של שני הגופים הנ"ל – ספר מפורט, שאין שני לו, להנחיית תהליכי ניהול והובלה של פרויקטים מורכבים – שמהווה עד היום מדריך למנהל. בשנת 1984 נפטר אבא והוא רק בן שבעים ושלוש. גדי גיל