בלה גדלה בבית מסורתי, הוריה אדוקים, אבל פתוחים לרוח הציונית. היא היתה המבוגרת בין הבנות. למדה בבית-ספר עברי, מ"החלוץ הצעיר" להכשרה, לארץ ולקיבוץ, נשלחה לפלוגת הקיבוץ המאוחד בנס-ציונה. אחרי זמן קצר הצטרפה לבני משפחתה בגבעת-חיים. עוד בבית הוריה, מרובה ילדים, קיבלה את כינוי החיבה "הטובה". היתה טובה להוריה, לאחים ולאחיות. היתה חברה בכל מקום: בגן־ הירק, בלול, מטבח ילדים, ובמחסן הילדים. טובה לשכנים ועם כל שבא אתה במגע. בלה התמסרה לכל בני המשפחה, במיוחד לאמה – בעדינות המיוחדת לה, מצאה שפה משותפת אתה, ספרה לה על הכל, שמעה עצה טובה ממנה, חייתה עם אמה כחברה. כאב לה מאוד שילדיה היו נאלצים למצוא את מקומם מחוץ למקום, היא ידעה להתיידד עם אנשים, להבין אותם, למצוא מילה טובה וגם לעודד בזמן הצורך.
מדברי חברים: לא השלימה עם מחלתה, נדמה היה לה שעבדה פחות מדי, לא רצתה להכביד על אחרים. נפטרה מהתקף לב. הניחה אחריה את בעלה נחמיה, ילדיה: אילה, נתן, פנחס. נכדים, משפחה ענפה בקיבוץ בארץ ובניכר.
מתוך מכתבים לנחמיה
1936 מחסור בקיבוץ, הבת הראשונה שלי נולדה, כמה הופתעתי שבשובי מבית החולים אחרי הלידה מצאתי בצריף הדל עוגה ופרחים על השולחן, חדר מסודר, היה זה מעשה ידיה של בלה. בלה (גיסתי) דאגת לי לא רגיל – רגש משפחתי – מבקשת ממך לא להיות מודאג, הכל יהיה בסדר, תחשוב רק על הבריאות שלך, שאתה צריך להבריא.
5 ימים לפני פטירתה : אני גרה עם חוה לדרר (בחדרי חולים). חברות לצרה, נעים לי איתה. אני מרגישה טוב מאוד ומקווה רק שתחזור מהר הביתה בריא ובסדר מבי״ח. תהיה רגוע, הכל יסתדר.