בלה נולדה בעיר קטנה בפולין, בשנת 1913 .היא גדלה ללא הורים. אביה נפטר כשהיתה בת שנתיים והאם יצאה לעבודה בעיר אחרת, שהוחזרה לרוסיה. הקשר נותק ולאם לא ניתן לחזור לפולין. את האנטישמיות פגשה בבית ספר פולני בו למדה ושם החלה את מלחמותיה ליציאה משעורי הדת הנוצריים. היא התחנכה ופעלה בתנועת הנוער הציוני-סוציאליסטי, בתנועת "דרור" ואף ניהלה מושבת קיץ של התנועה. לקחה על עצמה כל התחייבות תנועתית ברצון. בשנת 1934 הגיעו בלה ויואל ארצה, לקיבוץ גבעת חיים. היא ראתה חשיבות רבה לתפקיד הקליטה בקיבוץ ואף תרמה לו רבות בהמשך חייה כאן. במשק בחרה לעבוד בעבודות חקלאיות, ועבדה שנים רבות בריכוז ענף הלול ותרנגולי-הודו. לא תמיד קיבלה את החלטות הקיבוץ והיתה לה ביקורת עליהן, אך תמיד קיבלה את מרותו של הקיבוץ. לאחר שלוש שנים להיותה בקיבוץ הוחלט לגייסה לעזרה לקיבוץ רביבים. היא התנגדה בטענה שיש חברים ותיקים ממנה, אך קיבלה את החלטת האספה ויצאה. עם סיום מלחמת העולם השנייה באו לקבל את הסכמתה לשלוח את יואל לשליחות של שנתיים לפולין, לעזרת ניצולי המלחמה. למרות שלזוג היו כבר שני ילדים קטנים, רחל ויואב, היא השיבה: "האם אפשר להתנגד להגיש עזרה לניצולים"? עם בואם של עולי קוצ׳ין אלינו, בשנת 1954 ,קיבלה בלה ביחד עם נתן ארונדה ז״ל, את הטיפול בעולים. בלה היתה עבורם כאם. דאגה לכל מחסורם בלבוש, באוכל כשר, בעבודה, בצורכי הדת ואפילו דאגה לבית כנסת עבורם. עד ימיה האחרונים ביקרו אצלה רבים שזכרו לה את דאגתה להם. בלה ויואל רוו נחת מילדיהם, אשר התחתנו וילדו נכדים. שנה לאחר חתונתה של שלומית, בתם הצעירה, נהרג בעלה במלחמת יום כיפור ושנה לאחר מכן נהרגה שלומית, בתאונת דרכים. לאחר שנתיים של סבל ואבל כבד החליטו יואל ובלה לצאת לעזרת הקיבוץ הצעיר ייט״ב, בבקעה, שם נרתמה בלה לעבודת הדרכה ללא חשבון שעות וללא מנוחה. בנתינה הרבה מצאה ניחומים והתגברה על האסון של מות בתה הצעירה. על תרומתם בייט״ב זכו בלה ויואל בפרס הרצל. המחלות הקשות בהן חלתה בלה לא הרתיעו אותה מעבודה קשה ומפעילות תמידית. האסון שנפל על המשפחה עם מותה הפתאומי של הבת הבכורה רחל – הכריע אותה. בשנים האחרונות לא התגברה עוד על מחלותיה ונפטרה לאחר שנות סבל קשות.