אבא, סבא של כולנו. במקום לחגוג את יום הולדתך 82 אנו, ילדיך, נכדיך, הנינה, המשפחה, חברים מהקיבוץ, מעבודתך בעבר, התאספנו כדי ללוות אותך בדרכך האחרונה אל מקום מנוחתך באדמת הקיבוץ, שאותו לא עזבת עד רגעיך האחרונים ולמענו הקדשת חלק נכבד משנותיך. במהלך השנים, בעזרת המשפחה, החברים והחברות, אתה אבא, מהדור שנשא על כתפיו מעמסה כבדה מנשוא, מעמסה שאנחנו הילדים ובוודאי הנכדים לא יכולים לשער עד כמה כבדה היא היתה ואולי גם ברגעיך האחרונים המשיכה להכביד עליך. בבית נמנענו מלדבר על השואה. לא דיברתם בשפה זרה -הונגרית- וכך אופיין הבית. שפה עברית רהוטה בארץ ישראל ומעל לכל אתה, שתרמת לחברה ולקיבוץ בכל תפקיד שניתן, עם שעות עבודה רבות שגזלו מאתנו הילדים את השעות המועטות שהיו לילדים עם הוריהם באותם ימים של החינוך המשותף. אבא, בדרכך אל שנת 82 של חייך עברת תחנות רבות, בהן הטבעת את חותמך והשארת טביעות רגל ויד בכל מקום. היית קשוח והסובבים אותך לא תמיד הבינו את הסיבה, אבל בתוכך, לאחר קילוף המעטפת החיצונית היה לב של זהב מלא אהבה רוך והבנה. אותה סביבה שלא הבינה את קשיחותך. אני מאמין שבסוף הבינו כשראו את התוצאות שיצאו מתחת ידך ומוחך החריף. היום, כאשר אני ניצב פה עוברות מול עיני השנים שעברנו ביחד ולחוד. נכון, היו שנים, ימים ושעות קשות בחיינו, שבה המשפחה לא היתה בקו הבריאות ומותה של אמא לפני 33 שנה הותיר אותנו ובמיוחד אותך עם עצב וחוסר כבד. אתה אבא הצלחת לשמור על בריאותך לאורך הרבה מאוד שנים עד שהמחלה הנוראית מכל השתלטה גם עליך וגדעה את פתיל חייך שהיה יכול להמשך עוד כמה שנים. עד רגעיך האחרונים אבא התפעמנו מחדות המחשבה והניסוח. היית אחרון הגברים ההונגרים מכל הקבוצה ההונגרית המפוארת בקיבוץ. אבא, האנשים שבאו להיפרד ממך, לחלוק לך כבוד אחרון לא סתם עומדים פה יחד אתנו, משפחתך. הם זוכרים מה היית ומי היית עד רגעיך האחרונים. נשארנו חסרים, ללא אמא וללא אבא – סבא. אבא יקר, נזכור אותך כולנו עד ימינו האחרונים. תנוח על משכבך בסמוך לאשה שאהבת. נמרוד