ליובה חי את חיינו בשלמות. בין ראשוני הפותחים תלמי שדותינו, בין ראשוני הבונים של ביתנו. בא אלינו מן השבט של מרדנים עיקשים ונאמנים, אנשי צ.ס. אסירי ציון ברוסיה הסובייטית בשנים הראשונות למהפכה. רבות שמענו ממנו על מאבקם – מאבקו של אלה בבתי הסוהר ובאזורי הגירוש מאבק שחישל ועיצב את אופיים ודמותם של האנשים הללו. עם חברת האנשים הללו שמר קשר כל ימי חייו ובאחרונה גם זכה להיפגש עם מספר חברים אשר נותרו במאסר ובגירוש מימי נעוריהם – נעוריו ועתה עלו ארצה. הוא חונן בכושר מגע עם אנשים, היה קושר קשרים בקלות עם רחוקים כעם קרובים והיה ידיד ורע לרבים רבים מספור גם בבית הקיבוצי וגם מחוצה לו. אדם בעל לב חזק, רחב ורחום. הוא דיבר טוב בשפה אחת – רוסית. רוסית עשירה ועסיסית, אולם לבו דבר בהרבה שפות. וכך נסע לארצות חוץ וקשר קשרי עסקים – אשר הפכו תמיד לקשרי ידידות, מבלי שחוסר השפה יעמוד לו למכשול. בשנים האחרונות כשלא חלפה אף שנה אחת מבלי התקפת לב רצינית, ולאחר שכיבה בבית החולים, כל הרופאים שלחוהו הביתה באזהרות, לו ולקרוביו שלא יאמץ את לבו – חזר לעבודה במלוא כוחו ומרצו כאילו לא קרה לו דבר. ליובה עבד קשה ובקצב שלא היה לו מתחרה. הוכיח מדי פעם מחדש חיוניות ויכולת עבודה. התחיל בעבודות רבות שעתה אין מי שיסיימן. עבודה משמע שלימות העשייה, חלק אורגני מאישיותו. כישוריו היו בידיעה טכנית, בתושייה, בהתמצאות, בייעול, בכל דבר שידו נוגעת. בהשכלתו היה מהנדס, למד בהיותו בגירוש . כאסיר וכמהנדס אף נוצל על ידי השלטון הסובייטי למניעת שטפון ליד העיר סארטוב בעת גאותה של הוולגה. בשנים הראשונות לקיומו, כשהמצוקה הכלכלית היתה לנו בת לוויה קבועה – הניח ליובה יסוד למפעל החביות – מפעל אשר היה במשך עשרות שנים אחד מעמודי התווך לכלכלת גבעת-חיים. את המפעל בנה מהמסד עד הטפחות, מהחבית הראשונה אשר עשה במו ידיו כאשר חידש את המקצוע שלמד מאביו, החבתן בעיר ניקולייב, עד הפיכתו למפעל גדול, ממוכן במכונות שהזמין מארצות חוץ, וגם מפרי תכנונו והמצאותיו. קשה היה לו להשלים עם חיסולו של המפעל, יצירתו האישית, אשר נגרם באחרונה עקב גורמים שונים והוא נאחז בשיריים שנותרו ממנו כדי להסב אותו לייצור מוצרים אחרים: כדים, עציצים, כסאות ושולחנות בדימוי חביות, הכל פרי המצאותיו. היה מספר הרבה על עברו, מלא וגדוש אפיזודות משעשעות, במהותו היה ספוג עממיות והומור יהודי. באספות המשק היה מביע את דעתו, היה מתרגש. המסירות והאיכפתיות שלו קרנו מאישיותו, ועם שהיה מקפיד עם האנשים אשר נהגו בקלות בדבריו, שהוא יחס להם חשיבות – כולם אהבוהו :חבריו בני גילו והבנים, צעירי חבריו. איש המשפחה ואיש הרעות, אהב את משפחתו, את ילדיו, נכדיו – היה קשור קשרי רעות עם חברים בגבעת חיים ועם רבים מחוצה לה. נפטר ממחלת לב, השאיר בנים: דן, אמיר, נכדים, קרובים וידידים. 

מדברי חברים 

ליובה החבר, הרע, הנאמן והמסור. השנה האחרונה לחייו היתה קשה ועצובה ביותר שלו, עם מותה של גניה אבד לו טעם החיים, נסתלקה השמחה ממנו, לא מצא תוכן ולא עמד לו הכח להתמודד אתם לבדו. היה עצוב מאד ובודד. הירבה לנסוע לחבריו המרובים, הפזורים בכל חלקי הארץ. היה חוזר ואומר, שבקרוב ילך בדרכה – אליה. ואבוי, זה קרה מהר מאד. כל עוד נחיה אנו אשר אהבנוהו – יהיה זכרונו של האדם הטוב – שמור עמנו.