אמא נולדה בשנת 1931 בקוצ׳ין אשר בהודו. בת יחידה ושלושה אחים, משפחה גדולה ותומכת.
אמא מספרת:
"המצב הכלכלי היה טוב מאוד. גדלתי בבית גדול, עם משרתים והייתי מוקפת בחום ואהבה. אמי היתה עקרת
בית ולאבא שלי היה בית חרושת לעורות, שאת סחורתו שיווקו לארצות בחו״ל ולשוק המקומי. בקהילה
שלנו היה בית כנסת מפואר מאוד, והוא עומד שם עד היום. רוב הבתים שגרנו בהם נהרסו, אך בית הכנסת
נשאר כמות שהיה. היות שהאוכלוסייה היתה מגוונת מאוד, ברובם מוסלמים, חיתנו אותנו בגיל צעיר, כדי
שלא נתבולל בין המוסלמים. אני התחתנתי בגיל 16 .את אליהו היכרתי כשהיה המורה שלי לתנ״ך וההורים
שידכו בינינו.
לישראל היגענו בשנת 1954 .היתה עלייה גדולה מקוצ׳ין. לגבעת חיים מאוחד הגיעו 64 משפחות, כולם
שומרי מסורת. הקימו לנו בית כנסת והיינו מבשלים את כל הארוחות בעצמנו וחוגגים את כל החגים ביחד.
היה לנו קשה מאוד להתרגל לחינוך המשותף, היו קשיי קליטה רבים, החיים כאן היו שונים מאלו שהורגלנו
להם בהודו.
כשהגענו לקיבוץ, חנה היתה בת שנתיים ומיד הכניסו אותה ללינה משותפת ! אליהו לא עזב אותה. במשך
שנה שלמה הוא ישן לידה על הרצפה, עד שהיא התרגלה לבית הילדים. היו לה קשיי קליטה, הן בגלל השפה
והן בגלל הפירוד מאתנו. היו אנשים טובים שעזרו לנו בקליטתנו; נתן ארונדה ורחל ונזרול, שלימדו אותנו
את השפה העברית."
למערכת החינוך נכנסה אמא כמחליפה. לפני 40 שנה היא קיבלה את הקבוצה הראשונה שלה, ומאז, במשך
הרבה שנים ליוותה אימהות אחרי לידה – עד לפני שנה. דורות רבים עברו תחת ידיה האוהבות והדואגות.
היה זכרה ברוך. המשפחה .
לאסתר היקרה שלי
מורה, אמא, חברה – העולם כולו היית בשבילי.
תמיד חשבתי שתהיי אתי הרבה שנים, כי את היית החזקה. אבל היום את הלכת לדרכך ונצטרך להמשיך עם
כל הטוב שהענקת תמיד לכולם, ולי.
קשה, קשה לי מאוד להיפרד ממך, אבל הסבל שלך בזמן האחרון היה כבר כבד מדי. היום השתחררת ממנו.
67
היית סבתא לילדים שלי, סבתא מקסימה. לא הפסקת לחשוב עליהם ולדבר עליהם, גם כשאמרתי לך לא
לדאוג אלא רק לעצמך. אני מרגישה שנתת לילדי כל כך הרבה. אין לי מילים להגיד לך תודה. את אשה
מבורכת, אשה חזקה ואהובה על כולנו.
הכל היה לצדך: זכית ב־3 ילדים נפלאים, ב־12 נכדים מקסימים ובעוד 2 נכדים, הילדים שלי. בעצם, רבים מבני
המקום, כאן ומחוץ לקיבוץ זכו להיות "ילדייך ונכדייך", כי בהם טיפלת כל-כך ברגישות, במסירות ובאהבה.
אף פעם לא היתה בעיה להורים לקרוא לך, גם בלילות. היית בן אדם חד־פעמי, שקשה למצוא כמותו. היית
אגדה בשבילי, כמו סנדקית גדולה. עם משפחתך הלכת בדרך שלך, וזכית גם שכולם יאהבו ויכבדו אותך.
היופי והצניעות שבה חיית, גידלת וטיפחת את משפחתך ואת כל ילדי הקיבוץ, היו בשבילי "החוויה ההודית",
משהו שירשת מהמורשת שנולדת וגדלת בה. תמיד דיברו בשבחך ולך היה קצת קשה לקבל שבחים… כל
מה שלמדתי ממך נתן לי אפשרות להתפתח הלאה, כי את בנית בי את היסודות. אני אומרת לך תודה על
הכל, ומבטיחה להמשיך בדרכך יחד עם המשפחה הרחבה שלך, ועם כל החברים האוהבים.
אני בטוחה שתמשיכי לשמור עלינו מלמעלה.
שנטי קומר.