אני נולדה ב־10 בינואר 1916 ,בפולניה בשם חנה רולידר. בהיותה כבת שלוש עברה עם משפחתה לגרמניה, לסביבת גויים. בני המשפחה הסתגלו לאווירה תרבותית גרמנית, מבלי להיות מודעים ליהדותם. אני נשלחה לבית ספר רגיל, והתחברה עם נערות נוצריות בנות גילה. כשהתחילה האנטישמיות לחדור גם לכותלי בית הספר, נשלחה אני ללמוד בבית-ספר יהודי דתי של תנועת "המזרחי". בית־ הספר הזה התנהל באווירה יהודית מסורתית, בעוד שבבית נמשכו החיים החילוניים כמקודם. באותו זמן הזדמנה אני לפעולה של תנועת הנוער היהודית "קדימה", שם שמעה לראשונה על פלסטינה ועל הציונות. מאז החלה לתכן את עלייתה ארצה. בשנת 1935 ,לאחר שנת הכשרה בריגה, שבה קיבלה הכנה לחיי קיבוץ ולעבודה חקלאית, עלתה אני לישראל והצטרפה, בעקבות ידידתה הטובה רות בן שלום, לקיבוץ גבעת חיים. בקיבוץ שוכנה כ״פרימוס״ – דיירת שלישית – במשפחת בן שלום. הקשיים בעבודה ובמגורים לא שברו אותה. היא אהבה מאוד את חיי החברה ואת החלוציות במולדת החדשה. אני עבדה במטבח, ובעונת קטיף ההדרים עבדה בפרדס, ארזה פרי, והוכיחה הישגים מצוינים. אני נישאה לזיגי אשכנזי וב־1943 נולד בנם ישי. בימים ההם לא הורשו הורים לבקר את ילדיהם בבית התינוקות של החינוך המשותף. גם כאשר ישי היה חולה מאוד נאסר על אני לבקרו במשך היום והיא נאלצה להשאירו בידי המטפלות. את החסר הזה במימוש האמהות כאבה במשך שנים רבות, וכשנעשתה בעצמה מטפלת בשנים מאוחרות יותר , דאגה שהורים לא יסבלו מחוויות דומות והרשתה להם לבקר את ילדיהם. אני וזיגי אהבו מאוד תיאטרון. הם הרבו להופיע בהצגות של הקיבוץ בכלל, ובפורים בפרט. כזוג הם היו השראה ל״שחקנים" חברים והיו מרכז חברתי שמח, שסחף רבים. כאשר נרכשה מכונת סריגה בקיבוץ, למדה אני להפעילה והסריגים מעשי ידיה הלבישו את ילדי הקיבוץ. עם השנים חלו זיגי ואני ונאלצו להסתגר בביתם, שהיה מרוחק למדי ממרכז הקיבוץ. אני חשה שהיא מאבדת את חיי החברה, שאותם אהבה כל־כך. גם הקשר עם בנה היחיד סבל מקשיים, אולי בהשפעת שיטות החינוך של שנות ה־40. נחמה רבה מצאה בשני נכדיה, נאור ועומר, האהובים עליה מכל, להם הקדישה את כל דאגותיה ואהבתה. למרות מחלתה הקשה המשיכה, שנים רבות, לעבוד ב״גבורות" והצליחה להתגבר על קשיים ומשברים רבים. יהי זכרה ברוך