אליהו דביר

30.6.1929-10.1.2009

אבא, נולדת לפני 79 שנים בואלפראיסו שבצ'ילה כבן בכור ליעקב ופאולינה. הוריך היו סוחרים אמידים. גדלת בבית ציוני שהרבה בפעילות למען ישראל. הוריך, שהיו מראשי הקהילה היהודית תרמו וגייסו מידי שנה דולרים רבים לקופת הישוב בישראל. שליחים שהגיעו מישראל ללובי היהודי היו תמיד מבין אורחיהם הפרטיים. את אילנה היכרת בגיל עשרים בתנועת "דרור" , תנועה ציונית שפעלה בצ'ילה. כעבור שנתיים נשאת אותה לאישה, ויחד הקמתם בית אוהב וחם לשלושת ילדיכם: אפרים, רבקה ומירי. עוד בצעירותכם הייתם ציונים ורק בשנות השלושים לחייכם אזרתם כוח, ולמרות התנגדות ההורים, עליתם לישראל. הקליטה בארץ לא היתה קלה. המיתון של 1963 פגע במשפחתך, ואתה, אליהו, כאב המשפחה התמודדת לא רק עם קשיי השפה, אלא גם עם קשיי כלכלה. ההחלטה לעבור ולחיות בקיבוץ היתה מכרעת, כך מתברר. החיים בקיבוץ היו שונים מאד ממה שהיכרתם. אך החברים קיבלו אתכם באהבה, עטפו, תמכו ואיפשרו לכם גם כעולים חדשים להרגיש שייכות לבית החדש. אתה, אליהו, כדרכך, עבדת קשה ותרמת את חלקך לקולקטיב- נהגת שעות ארוכות על משאיות כבדות בדרכים לא דרכים. היית חרוץ, שקט ואוהב אדם. אר בעיקר אתה משמש דוגמה ומופת לאהבת משפחתך. בימינו, אין זה מובן מאליו שזוג צעיר, בשנות העשרים לחייו, שנישא באהבה ראשונה, ישמור ויטפח זוגיות כל כך יפה במשך 59 שנים. הקשר ביניכם, אליהו ואילנה, האהבה, הכבוד, התמיכה, הנאמנות והטיפול ההדדי הם המורשת שהעברתם לנו ולילדינו. אליהו, אתה משמש דוגמה גם לקשר שלך עם הילדים. היית אבא מפנק, דואג, אכפתי, קשוב ורגיש. גם אותי ואת כל החתנים קיבלת כמו בת ובנים שלך. השיחות שלי איתך היו משמעותיות ועמוקות. התעניינת בכל דבר, פוליטיקה, ספורט, גיאוגרפיה, מדע, חינוך ועוד. הקשר שלך עם הנכדים והאהבה שהענקת להם היו ללא כל גבולות. המילים "נוסעים לקיבוץ" היו כמטה קסם עבורם, וביתכם היה להם ואף לנינים כגן עדן. חופשים רבים בילו איתך הנכדים בעבודה: רחצו מכוניות, תדלקו, ספרו גלגלים, סחבו וסידרו, אך בעיקר אכלו על חשבונך בקפטריה של הפנצ'ריה. בבית שיחקת איתם כדורסל, כדורגל, טיילת ופינקת אותם בחום. סבא כל כך מפנק, יחד עם סבתא כל כך נפלאה- זו זכות של כל נכד ונכדה. לא פלא הוא שכולנו כל כך אוהבים אותך ורואים בך הבעל ,האבא והסבא החם, החבר והאדם שאין כדוגמתו. אוהבים אותך תמיד כלתך – נורית